"שלום עכשיו" מלינה על השתתפותו של שופט בית המשפט העליון, אליקים רובינשטיין, בטקס לציון 80 שנה ל"טבח יהודי חברון".

כתנועה הפועלת ללא הרף לחשיפת "עוולות הכיבוש", לצד תנועות נוספות, הפועלות להקניית "חוויית הנכבה" כמרכיב בזהות של ערביי ישראל - גם היא אמונה על "שיח הטראומה", "הפוליטיקה של האחר" וה"סוציולוגיה של הקורבנוּת". אולם נראה כי כאשר הקורבן, האחר, הפוסט-טראומטי, הוא היהודי או הציוני - אין בכוונתן לאפשר לו לחדור לשיח הציבורי.

אחד מסממניו הבולטים של השיח הפוסט-מודרני בכלל, והפוסט-ציוני בפרט, הוא אימוצו של שיח הקורבנוּת (victimology) - שיח שאינו מדגיש עוד את "הגיבור", מי שפועל ולוחם לקידום המפעל הלאומי, אלא דווקא את "קורבן" המדינה, זה ששילם בגופו, בנפשו, ברכושו ואף בחייו למענה.

כחלק משיח זה, חדלנו בימי הזיכרון בשנים האחרונות כמעט לחלוטין להיחשף להנצחת זכרם של חללי ישראל אשר נפלו במסגרת פעילותם המבצעית - לטובת אזכורם ההולך וגובר של אלה אשר נפלו קורבן לתאונות אימונים, לפעולות נעדרות קונצנזוס, לטירטורים ביחידה או לכשלים מבצעיים. כך, למשל, שלל "סרטי לבנון" שהופקו לאחרונה וזיכו את יוצריהם בפרסים מכובדים, מציגים את הלוחמים הישראלים כמי שהממסד כפה עליהם את חוויית אימי המלחמה, ושעתה מתמודדים עם תופעות פוסט-טראומטיות. הממסד הישראלי מוצג כתוקפן, שאף "קירבן" את הפלשתינים בלבנון וכפה עליהם את טראומת סברה ושתילה.

נרטיב דומה מקודם בכל הקשור לפעולות צה"ל ביהודה ובשומרון, תוך התמקדות ב"קורבנות הכיבוש" - ומתבטא במיוחד בשלל מחקרים אקדמיים ותוצרים תרבותיים. על-פי ראייה זו, ישראל היא "התוקפן", האחראית לטראומה של "האחר", יהיה הוא פלשתיני, לבנוני או חייל צה"ל שנכפה עליו השימוש באלימות.

תופעה זו היא חלק ממגמה גלובלית בתרבות, במשפט ובהיסטוריוגרפיה: לצד "ההיסטוריה של המנצחים", יש מאמץ למקד את תשומת הלב בשחקנים נוספים ובחוויותיהם שהושכחו. גישה זו מבקשת להביא את סיפורו של מי שמאורעות הפוליטיקה, המלחמה והכלכלה לא היטיבו עימו, בלשון המעטה, והשפיעו על חייו, על התנהגותו ועל פעולתו. מגמה זו מקוממת לעתים, משום שהיא מגלה אמפתיה למי שנחשבים תוקפנים ואלימים, ומציגה אותם כקורבנות שלא יכלו לבחור בדרך חלופית. דוגמה בולטת לכך היא סרטי דוקו-דראמה, המלמדים אותנו כיצד הובילו נסיבות הכיבוש נערים פלשתינים תמימים לבחור להפוך למחבלים-מתאבדים.

האם אפשר שאנשי קולנוע ציוניים יבקשו להצטרף למגמה זו ויחזירו לדיון ההיסטוריוגרפי את טבח היהודים בחברון? והרי זהו צעד מתבקש, בעל חשיבות אקדמית-אינטלקטואלית, שנועד ללמד על הטראומה היהודית ולאפשר הבנה של לקחיה: החשש מ"פוגרום גלותי" נוסף בחברון בפרט ובארץ ישראל בכלל. לכאורה, כל הרכיבים למיקוד תשומת הלב בטבח הנורא בחברון - זמינים, ויש לא מעט צילומים מזעזעים של תינוקות מרוטשים ושל איברי גופות שעברו התעללות. בניגוד להצגה ברזולוציה דומה של מראות הטבח בסברה ושתילה - שבוצע על-ידי נוצרים אך מיוחס בנרטיב מאולץ לישראלים - במקרה זה, מובן היטב החשש מן התוקפנים הפיסיים שביצעו את המלאכה.

אך הנה, רק עלתה לה היוזמה לציין, ביום עיון ובתצוגת תיעוד כואבת, את הטבח, וקולות פוליטיים בדבר "פוליטיזציה מיותרת שאין לאפשרה" נשמעים - כמובן, מצד "מומחי" שיח הטראומה והקורבנוּת מזה שנים, שהוא לשיטתם לגיטימי, כל עוד ה"התוקפן" המסומן הוא האתוס והממסד הציוני.

דבר זה מלמד משהו על המניעים האמיתיים של האופנה הפוסט-מודרנית הזו, שאומצה בחום על-ידי הממסד האקדמי-תרבותי הישראלי: לא רצון כן ללמוד על קורבנות הסכסוך, לא ניסיון פסיכו-פוליטי להסיט את נקודת המבט הגלובלית לעבר חוויותיו הטראומטיות של היחיד, גם לא מאמץ להביא לקדמת הבימה את העיסוק בשיח הטראומה, אשר במשך שנים הודר על-ידי התמקדות בשיח האסטרטגי-מערכתי. זהו, כך נראה, פשוט אימוץ של נרטיב המשרת תפיסה אנטי-ישראלית, ללא יושרה אינטלקטואלית או רגישות חברתית.

במסגרת "שיח קורבני" זה, אף המליצה בשעתה שרת החינוך לשעבר לכלול בתכני הלימוד את "לימודי הנכבה". לדבריה, לא ניתן ללמוד על מצבם של ערביי ישראל "משלמי המחיר", מבלי להיחשף לטראומה שנגרמה להם על-ידי התוקפן הישראלי - טראומה שהוסתרה במשך שנים על-ידי חגיגות העצמאות והריבונות היהודית. האם מראות הטבח בחברון אינם מלמדים על הפסיכולוגיה הפוליטית של היהודים בארץ ישראל לפחות כפי שמלמדים מראות הערבים הנוטשים את כפריהם בשל כיבושי הפלמ"ח? האם אין בהם כדי לספק הבנה ואמפתיה לדרך הפעולה היהודית בארץ לפחות כפי שמספקים מראות הנטישה הערבית למובילי "שיח הקורבנות"?

כנראה שלא, שהרי כאשר מבקשים מקיימי עצרת הזיכרון בחברון ללמד זכות על התעקשותם של יהודים לאחוז בנשק ולספק לעצמם הגנה במרחב בו חוו טבח נורא - הם זוכים לקיתונות של ביקורת ודה-לגיטימציה. מעצבי שיח התרבות מתעניינים ב"אחר", כל עוד הוא מציג את המפעל הציוני כתוקפן "מקרבן", כל עוד ניתן לעשות בגרסתו שימוש להטלת ספק בלגיטימיות של המפעל הזה. אך כאשר חלילה, מבקשים "קורבנות ציוניים", שנשחטו על-ידי תוקפנות פלשתינית, לתת את גרסתם - הם מורחקים מהתקשורת. המונופול על שיח הטראומה שייך לפלשתינים.