הנה-כי-כן: גם בראיון וגם בספרו מספר יתום, מיוזמתו, כי את המסמך קיבל לידיו בתוקף תפקידו כשותף סוד. יתום, שהתאייד מהמערבת הפוליטית בגלל שהיה לא-יוצלח, מסתכן בפגיעה באינטרס ציבורי כבד-משקל, ובלבד שיגדיל סיכוייו לפגום באמינותו של יריבו-נתניהו.

יתום אינו מהסס להעלות טיעונים עקומים, ולהציגם כראיה, ובלבד שיוכל ליצור מצג כאילו התגלתה הוכחה מוחצת לכך שנתניהו הסכים לירידה מהגולן. יתום מסתמך, כביכול, על סעיף מס' 1 במכתבו של לאודר לקלינטון, שבו נאמר:

"ישראל תיסוג מהאדמה הסורית שנכבשה ב-1967, בהתאם להחלטות מועצת הביטחון 242 ו-228, שמבססות את הזכות של כל המדינות לגבולות בטוחים ומוכרים במסגרת הנוסחה של 'אדמה תמורת שלום'. הנסיגה תהיה לגבול מוסכם, שמבוסס על הקו של ה-4 ביוני 1967. הנסיגה תתבצע בשלושה שלבים ותושלם לאורך 18 חודשים, כשהנורמליזציה תתחיל להתממש בשלב השלישי והכרזה על סוף מצב המלחמה בין שתי המדינות תתבצע בשלב הראשון של הנסיגה".

עד כאן הסעיף הרלוונטי מתוך המכתב שנועד להיות כמוס.

לו היה יתום אדם רציני יותר ונטול תאוות נקם, יכול היה להימנע מפגיעה באינטרסים מדיניים כמוסים ומהאשמת נתניהו בהסכמה לירידה מהגולן. הרי ברור שנשיא סוריה, בשאר אסד, יקפוץ על דברי יתום כמוצא שלל רב, גם אם דברי יתום מופרכים, מכל וכל. לו היה שומר יתום על הגינות, היה יכול להגיע למסקנות שלהלן:

א) את המסמך כתב לאודר לנשיא קלינטון. המכתב, שתוכנו מחייב רק את כותבו – הוא לאודר, מפרט את העקרונות ששימשו למו"מ בין המדינות. עקרונות אלה משקפים יותר את רצונות הצדדים, להבדיל ולאוו-דווקא הסכמות הצדדים, כביכול. שהרי, אם היו הסכמות מרחיקות לכת שכאלה, היה לבטח מושג הסכם שלום בין ישראל לסוריה;

ב) לאודר מאשר את דבר קיומו של המכתב, וכן את תוכנו, אך הוא טוען – ודבר זה בלתי ניתן לערעור – כי מדובר ברעיונות שהוא העלה בשיחות עם הנשיא הסורי. דוברו של לאודר הדגיש, בתגובה לראיון: "הטענה כאילו התחייב לאודר על נסיגה מלאה מרמת הגולן [בשמו של נתניהו, י.י.] היא שקרית";

ג) נתניהו קטע את המו"מ עם סוריה, בכך שנמנע מלאשר הסכמה לנסיגה ולירידה לגבולות 4 ביוני 1967. זו עובדה מוכחת וברורה, אך יתום נמנע מליתן לכך משקל ראוי;

ד) נתניהו התנגד לירידה כללית מרמת הגולן, ובמסגרת זו אף הצהיר על בטלות מה שכונה: הפיקדון של רבין שניתן בידי הנשיא קלינטון (הסכמת יצחק רבין, כביכול, שניתנה לקלינטון לירידה מהגולן תמורת הסכם שלום).

במדינה מתוקנת היה יתום מוקע בפומבי. שימוש בסודות המדינה למטרות אישיות, הינו מעשה אסור ופסול. אך במדינת מוזס הוא זוכה לכותרות גדולות ולמקום של כבוד במוסף היוקרתי של העיתון. אחרי הכל, לארנון מוזס ולדני יתום זהות אינטרסים מיוחדת: יתום מבקש לפגוע בנתניהו, בשל הפקרתו, כביכול, עת נאלץ להתפטר מראשות המוסד; למוזס אינטרס לפגוע בנתניהו, בשל זאת שנתניהו לא עושה את המצופה ממנו ולא פועל אצל ידידו האישי, שלדון אדלסון, לסגירת העיתון "ישראל היום", הנוגס ופוגע קשות בעוצמה הכלכלית של אימפריית ידיעות אחרונות.

מאז נבטו ניצני היריבות. יתום האשים את נתניהו, והוא חזר על זה שוב ושוב פעמים רבות, בהפקרתו לגורלו ובכך שנאלץ להתפטר. עתה קובע יתום – בהתבסס על המסמכים שהובאו לידיעתו אז בתוקף תפקידו כשותף סוד – כי נתניהו הסכים למסור את הגולן לסוריה; ועוד הוא מאשים את נתניהו באי-אמירת אמת, כשנתניהו טוען כי מעולם לא הסכים לרדת מהגולן. קביעת יתום, כמו גם האשמת נתניהו, דווקא בעיתוי זה, נועדו לפגוע פוליטית בנתניהו ולערער את הקואליציה, שבה חברות מפלגות ימין, ובראשן ישראל ביתנו ושס.

הנה כי כן: לדני יתום יש מניע אישי: נקמה בנתניהו. לצורך זאת הוא משתמש, למרבה התדהמה, במידע כמוס שהובא לידיעתו בהיותו שותף סוד. שימוש שכזה במידע כה רגיש מעיד על הפקרות חמורה, ועל שימוש ציני, למטרות אישיות, בסודות המדינה. גם אם אושר הפרסום על-ידי ועדת השרים, אין בכך כדי להכשיר שימוש מגמתי ונלוז שכזה במידע כמוס. על הפרשנות העקומה שנתן למידע, נפרט בהמשך.

במאמצו להציג את נתניהו כאדם בלתי אמין ולחיץ, עושה יתום שימוש ציני במכתב שכתב ידידו האישי של נתניהו, רון לאודר, ששימש כשליחו לנשיא דאז חאפז אסד. מכתבו של לאודר, שנכתב במקור לנשיאו דאז, ביל קלינטון [לאודר הוא אזרח אמריקני, י.י.], הוצג בפני יתום על-ידי אהוד ברק, בעת שזה האחרון כיהן כראש הממשלה.

בראיון לידיעות אחרונות, משחזר יתום: ברק אחז בידיו מסמך, ואמר לי: "קיבלתי מכתב, משהו שרון לאודר כתב לביל קלינטון. תקרא, יש פה שני דברים מאוד מעניינים: אחד – שהסורים מסכימים לתחנת התרעה אמריקנית-צרפתית בחרמון, ושניים – שנתניהו היה מוכן לרדת מרמת הגולן לקווי ה-4 ביוני 67'". בספרו ממשיך יתום ומפרט, לפרטי פרטים, את האמור במכתב המלא, וכן את שיחתו עם ברק ועם אחרים בנושא זה.