רק על דעת עצמה...

אהבה שאינה תלויה בדבר - התחושה עולה במוחי כשאני מסיים את קריאתי בספרה של נורית גרץ. האמנם?... האמנם רק זה?...

מהיותי ספקן באמיתותם של צירופי מקרים, ברור לי שפרקי עמוס לא נהגו, לא נכתבו ולא פורסמו "על דעת עצמו". פרופ' גרץ הגתה, כתבה ופרסמה אותם כמלאכת מחשבת ספרותית ופרסומית, ועל כך מגיעות לה מלוא המחמאות והתודות. הנה סוף סוף יוצא משהו מועיל מהאקדמיה לספרות... משהו שהוא שילוב של רגש, הבנה, ידע אישי, ניסיון חיים וכן, חוכמה נרכשת. ובכוונה אני מתעקש שאין כאן כישרון ייחודי.

את עמוס קינן ניתן לתמצת כאישיות תלותית קיצונית, חסרת אומץ לעשיית בחירות קשות, שכל אדם ממוצע נאלץ לעשות אותן פעמים אחדות בחייו. כאשר באישיות כזאת קיימות יכולת אמנותית רב-גונית ותמימות (שלא לומר ילדותיות) קיצונית המשתלבות בטראומות נרכשות, שמעצבות את פניה של המציאות האישית, מתקבלת הדמות המורכבת ולעיתים - הייחודית.

ברובנו מוטמנת תוכנה ש"יודעת איך להתקדם" בד-בבד עם התפתחות החומרה שלנו, החל מבואנו ועד פרישתנו, והיא תוצר ברמת אמינות גבוהה לאחר מיליוני שנות אבולציה. כך מתקבל "האדם הנורמלי", רובוט ביולוגי מתפתח, מאוזן פחות או יותר, המסוגל לקיים את ייעודו הביולוגי וזאת פרשנות לעובדה קיימת.

לעיתים "יצוץ" לו רובוט שהאיזון הטבעי הופר בו, מוחו פיתח יכולות ייחודיות בתחומים ייחודיים, ומאחר שאנו עוסקים, מתחילתו, בסופו של הדבר - ברובוטים, צריך להתקיים איזה חוק שימור כמותי, ולכן ההתמחות הזאת תבוא על-חשבון איבוד מההתמחויות בתחומים אחרים. כך מתקבל לו רובוט חריג, מן עמוס קינן כזה...

לכל אורך קריאת הספר אתה חש שהמחברת שם, נמצאת ברקע, מעורבת באופן כלשהו, לבטח רגשית. עם כל זה שהיא ממצבת את עצמה כמדווחת היסטורית "אובייקטיבית", ברור שיש לה עמדה אישית רגשית ולכן, הדיווח הזה לא יכול שלא להיות חד-צדדי, אפילו קיצוני.

התמונה נעשית לאט לאט חלקית, הפאזל הולך וחסר בחלקים, ובסיום קריאת דוח קינן, אתה נותר עם תהיות, וסקרן באשר למדווחת ולעמדותיה.

האם זאת הייתה כוונתה מלכתחילה? אם כן, יש כאן מלאכת מחשבת וביטוי לכישרון אמיתי, גם אם נרכש, גם אם מאוחר, אחרי כל השנים לצידו, בצילו ובהשראתו של עמוס קינן. נדמה לי יותר שישנה כאן דווקא מקריות רגעית שיצרה תוצאה מבורכת של רצון לדעת ולהבין עוד.

מה מביא את העלמה גרץ, בוגרת החוג לספרות באוניברסיטה, בתחילת שנות הששים של המאה, לארוז את מיטלטליה ולנדוד לפריס הרחוקה? האם היה כאן משבר של זוגיות שהתפרקה? האם היה כאן סתם טיול שנתרם לרגל סיום הפרק? או אולי השתמטות משירות ומהפטריוטיזם? או שמא סתם בריחה מהסביבה המוכרת הלוחצת והמצפה? או שמא רצון להימלט מהריק המאיים להתהוות בעקבות החשש ליטול אחריות ולבחור לבד את הפרק הבא?

מה גרם לנערה הצעירה הבהירה והנאה לעזוב לבדה מקום מוכר לטובת מקום זר? האם היו לה יעדים מוגדרים? מה היו יעדיה? מה ידעה הסטודנטית לספרות על האמנים הישראלים בפריס בכלל ועל עמוס קינן בפרט?

האם הופגשה הנערה עם רחל לוין (האם המיתולוגית) בטרם נסעה, ומה היו הנסיבות?... האם הכירה הסטודנטית לספרות את יצירתה של רושפור? האם למדה הנערה וידעה את תולדות יחסי קינן רושפור?

האם בוגרת החוג לספרות הצעירה, היא טיפוס אובססיבי על יוצרים אמנים, שהחיים בקרבתם מעניקים את הטעם לחייה? האם הבוגרת הצעירה והנאה לספרות שאפתנית עד כדי כך, שהיא נכונה "להקריב" את מכלול נשיותה על מזבח הקריירה הספרותית?... מה מביא נערה ש"בסך-הכל" באה למסור כשליחה, כמה דברי דואר, "להישאר ללילה אחד ולהמשיך ולהיוותר שם למשך כארבעים שנה"???

מדוע מוצבה תמונת הזוג הצעיר עמוס ונורית בתנוחה האינטימית המבטאת סוג של בעלות, בראשית הספר ולא בסופו?... מדוע לא טעמנו אף לא קמצוץ מהמרורים שאכלה הנערה והאישה מידי בן זוגה השתיין הזועם מתחילת אותו "לילה גורלי"? האם לפנינו עוד דוגמה מוצלחת להקרבה אישית ועצמית שמשתלמת בסופה? האם היצירה הזאת היא עוד דגם לשרשרת הקיום האנושי: "החי על המת"?...

האם הרומן הבא על נורית גרץ מתחבר בימים אלה? או שהוא כבר טמון במגירה ורק ממתין לעיתו?... האם ניתן לקבל מענה לקושיות אלה או לפחות לאחדות מהן?