הערה לדן מרגלית

מבין שני העיתונאים, דן מרגלית ונחום ברנע, הערכתי המאופקת נתונה לדן מרגלית, למרות שלא פעם מצאתי עצמי חולק עליו. הסכמתו לקבל את ההינתקות מידי מי שלדעתו הוא מצורע מוסרית, היא בעיניי הגדולה בטעויות הערכיות שעשה. היו לו עוד טעויות. האחרונה שבהן היא תום הלב שהוא מייחס לעיתונאי נחום ברנע.

קבלו ציטוט: "אני לא יכול להבין איך עיתונאי מכובד כמו נחום ברנע, ראה כל כך הרבה צל בירון זליכה. אני לא חושד במניעים שלו. אני חושב שהוא טעה - לא במניעים שלו... אני מאמין לו שהוא רואה בתום לב את הדברים, אבל אני חושב שהוא טעה בראייה" (פגוש את העיתונות, 12.9.09). הפירוש פשוט: ההתנפלות של נחום ברנע על זליכה מקורה בטעות, לא חלילה זדון.

לא יודע מה הסיבה, אבל דן מרגלית עושה הנחות לנחום ברנע. זה מאוד תמוה, במיוחד אם נזכרים במאמר ארסי שפרסם נחום ברנע בעין השביעית (גיליון 67, מרס 2007), נגד ירון זליכה, ובגנות החברות של מרגלית עם אולמרט.

תחת הכותרת "נס קרה לו", לגלג ברנע (ציטוט): "האם אפשרית חברות אינטימית בין עיתונאי לבין פוליטיקאי? האם החברות הזאת לגיטימית? התשובה שלי לשתי השאלות האלה היא לא, ועוד פעם לא! אתה טועה, תאמרו. היו מקרים שחברות כזאת, אמיצה ואוהבת, הייתה וגם שגשגה. נכון, אשיב לכם, היו מקרים. אלא שבמקרים האלה העיתונאי חדל להיות עיתונאי". סוף ציטוט.

רשימתו של ברנע ב"עין השביעית", שבה כרך את זליכה עם מרגלית, הייתה תגובה לראיון שנתן זליכה (להלן חביבו של מרגלית) למוסף הארץ. הראיון הזה הרתיח את המקשים במקלדת של ברנע. אני בטוח שדן מרגלית קרא את ברנע ב"עין השביעית", ואני עוד יותר בטוח, שהוא זוכר את השורות הבאות: "באותו ראיון הטיח זליכה בעיתונאים שמסתייגים ממנו שתי האשמות. אחת, אין להם אופי. שנייה, הם עיתונאי חצר. ואני חשבתי", כותב ברנע, "שמי שמשרת ללא שיקול דעת פקיד יהיר, צמא כוח, הוא עיתונאי חצר". וכדי להבטיח שמרגלית יבין בדיוק למי התכוון הוא כתב: "קשה לכן להתפעל מהמעבר של עיתונאים מהחצר של אולמרט, לחצר של זליכה. עיתונאות חצר היא עיתונאות חצר".

שלושה כתבי אישום נגד אולמרט, ומסקנות קשות בפרשת בל"ל, היו צריכות לשמש את מרגלית לסגירת חשבון עם ברנע. במקום זה הוא מדגיש: "אני לא חושד במניעים שלו. אני מאמין לו שהוא רואה בתום לב את הדברים".

תום לב? נחום ברנע? השורות הבאות יוכיחו שגם זדון מדריך אותו: "זליכה הוא פקיד שהכוח עלה לו לראש. הוא איש מסוכן, חסר מעצורים, בלי קשר למה שהוא אומר על אולמרט. אולמרט לחוד וזליכה לחוד" (ידיעות-אחרונות, 31.8.07). הנה לכם הסיבה: "זליכה מנע ממשפחה שכולה (משפחתו של עמוס שלו) קבלת תשלום שלפי דעתו של הכותב (נחום ברנע) מגיע לה".

יומיים אחרי, פרסם ד"ר זליכה מאמר תגובה ב"דה-מרקר". "בניגוד לשקריו של ברנע בטורו", כתב זליכה, "תמכתי בבקשה להחזר הכספים ששילם ניסן שלו ז"ל, והחלטתי לאשרה". במילים פשוטות, בדיוק הפוך ממה שכתב ברנע. תגידו ובצדק שתגובתו של זליכה להאשמות של ברנע היא טבעית, ולא מוכיחה כלום.

המכה על אמינותו ומניעיו של ברנע, נחתה מכיוון האב השכול עמוס שלו. בראיון שנתן לרזי ברקאי (גל"צ, 2.9.07), הביע האב השכול את זעמו על העיתונאי, שלא טרח לדבר איתו בטרם ישגר את כזביו לעיתון. "נחום לא התכוון לדאוג למשפחה", קבע האב השכול, והוסיף: "נחום ברנע נתן את עצמו ככלי לשימוש במלחמה על גב משפחה שכולה". "נתן את עצמו", הוא אמר. לזה התכוונתי כשאמרתי "זדון".

את טענת הכזב על ההתעמרות במשפחה שכולה, ניתן להגדיר כשיא השפל. אחרי הראיון שנתן האב השכול לרזי ברקאי, ראיתי ברנע אחר: כלב שמירה שהעמיד את המקלדת שלו לרשות מנהיג מושחת. ולדן מרגלית אני אומר: אל תייחס תום לב לברנע הזה. העלילה השפלה נגד זליכה מוכיחה שגם זדון מפעיל אותו.