כל זה אומנם מצער מבחינה תרבותית, אבל הופך להיות מדאיג במיוחד לנוכח התגובות ההיסטריות של מנהיגי המדינה.

נכון, רבים ממנהיגי המדינה הכירו אישית את משפחת רמון ולכן זה ברור מדוע הרגישו צורך להגיע לבית משפחת רמון. זאת מחווה אישית יפה ואפילו נצרכת. אבל מכאן ועד להכרזה על דקת דומייה לזכר הטייס שנפל בישיבת ועדת החוץ והביטחון של הכנסת - הדרך ארוכה מאוד.

תקנו אותי אם אני טועה, מעולם לא נעמדו חברי הכנסת דקת דומייה לזכר חייל שנפל (שלא ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל). לא שלא היה צריך לעשות את זה לאחר מותו של כל חייל, אך למעשה מעולם לא עצרו חברי הכנסת לדקת דומיה. האם דמו של סרן רמון סמוק יותר בעיניהם?

כל תשובה שתינתן לשאלה הזאת תהיה גרועה מחברתה. או שבאמת דמו של טייס בן אסטרונאוט, בחור אשכנזי יפה ומשכיל, סמוק יותר וסמיך יותר מדמו של לוחם גולני עממי, או שזאת הייתה ההוכחה האולטימטיבית שגם נבחרינו הם צרכני תרבות ה'סלבים' ומה שמניע אותם זה הרגש, שמונע באמצעות מניפולציות תקשורתיות של מי שמזהה כותרת טובה, ולא השכל.

פרשת מותו של סרן אסף רמון מאפשרת לשים את האצבע גם על כל אמצעי התקשורת שמכרו את נשמתם עבור מולך הכותרת הטובה והרייטינג. הרי מדובר בסיפור שאם לא היה מהחיים הוא היה יכול להיות תסריט לסרט שובר קופות. את העובדה הזאת זיהו עורכי החדשות באשר הם - זו הרי העבודה שלם - לזהות כותרות טובות שימשכו את העין.

דא עקא, בדרך אל הכותרת הטובה היה צורך לדרוך קצת על אנשים. אין דרך אחרת לקרוא לגרגרנות של עורכי החדשות ששלחו את צלמיהם לביתה של משפחת רמון עוד בטרם קיבלה האם את ההודעה על מות בנה. צילומי מפקד חיל האוויר שמגיע אל בית המשפחה להודיע על מותו של הבן כשמאחוריו הצוות הרפואי שמלווה את קצין העיר במעמדים מעין אלה, הוא העד להזניה של המקצוע החשוב שבו אנחנו עוסקים. מתחרים לו צילומי הפפראצי שעשו לרונה רמון שיצאה לרגע מביתה.

אבל למה אנחנו מלינים על זה? הרי זה 'יום אבל לאומי', כמו שאמר ראש הממשלה שנגרר אחרי תרבות ההבל הזאת. האבל הוא שלנו כמו של המשפחה, לא? הרי אנחנו מכירים אותם לפני ולפנים, הם היו אצלנו בסלון לא פעם אחת ולא פעמיים.

מחשבה כזאת, שהיא טיפשית ורדודה כשמדובר באזרח פשוט הופכת להיות הוכחה לכשל גדול מאוד כשהיא עוברת (אפילו שלא באופן מודע) בראשיהם של קברניטי המדינה וקברניטי אמצעי התקשורת.