כל זה אומנם מצער מבחינה תרבותית, אבל הופך להיות מדאיג במיוחד לנוכח התגובות ההיסטריות של מנהיגי המדינה.
נכון, רבים ממנהיגי המדינה הכירו אישית את משפחת רמון ולכן זה ברור מדוע הרגישו צורך להגיע לבית משפחת רמון. זאת מחווה אישית יפה ואפילו נצרכת. אבל מכאן ועד להכרזה על דקת דומייה לזכר הטייס שנפל בישיבת ועדת החוץ והביטחון של הכנסת - הדרך ארוכה מאוד.
תקנו אותי אם אני טועה, מעולם לא נעמדו חברי הכנסת דקת דומייה לזכר חייל שנפל (שלא ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל). לא שלא היה צריך לעשות את זה לאחר מותו של כל חייל, אך למעשה מעולם לא עצרו חברי הכנסת לדקת דומיה. האם דמו של סרן רמון סמוק יותר בעיניהם?
כל תשובה שתינתן לשאלה הזאת תהיה גרועה מחברתה. או שבאמת דמו של טייס בן אסטרונאוט, בחור אשכנזי יפה ומשכיל, סמוק יותר וסמיך יותר מדמו של לוחם גולני עממי, או שזאת הייתה ההוכחה האולטימטיבית שגם נבחרינו הם צרכני תרבות ה'סלבים' ומה שמניע אותם זה הרגש, שמונע באמצעות מניפולציות תקשורתיות של מי שמזהה כותרת טובה, ולא השכל.