היידה "שרה"

שקמבה, ביורק, ליטוויצה ואשורה אומנם אינן מילות-צופן עלומות, אבל ספק אם מי שאינו נמנה עם יוצאי בולגריה ידע את פירושן. המדובר בלא פחות ולא יותר מארבעה מעדנים קולינריים, העולים תדיר על שולחנם של יוצאי ארץ זו גם בארצנו. לראשונה התוודענו אליהם ביפו - מעוז הבולגרים המקומי, ומכל המסעדות שבהן טעמנו אותם הייתה תמיד ידה של מסעדת "שרה" (רחוב יהודה הימית 2) על העליונה.

למעלה מ-40 שנה שוקדת המסעדה הוותיקה הזו על הכנתם של מטעמי ארץ הבלקן, והכל בזכותה של פאני, אשפית המטבח המיתולוגית של "שרה", שירשה את סוד הכנתם הייחודי מאמה.

אז למי שאינו יודע, שקמבה הוא מרק לבנבן, שצפות בו חתיכות-קיבה בהירות, ששום בולגרי נאמן לא יפסח עליו בארוחת הצהריים שלו. ביורק, לעומתו, הוא פלפל אדמדם, אפוי ומושחם, ממולא בגבינה עדינה וריחנית; ליטוויצה היא ממרח-פפריקה של פלפלים טחונים, שאין כמוהו עשיר ב"בי 12"; ואילו אשורה הינו קינוח של מעדן-חיטה מוקפא. המשותף לארבעה הוא היותם מתכוני בריאות לשמה.

כרה נכבדה

אף כי "שרה" היא מסעדה צנועה בנוסח ימים עברו - התפריט שלה עשיר ומגוון ולא נעדר ממנו שום מתכון בולגרי שניתן להעלות על הדעת. להצלחה אדירה מגיעות קציצות הקבב, וגם הגיווץ' הוא בבחינת להיט מבוקש. ולא שכחנו את הממולאים למיניהם - פלפל, כרוב וחציל - שבלעדיהם לא תיכון מסעדה בולגרית ממוצעת.

כמי שמכורים זה מכבר ל"שרה", בחרנו הפעם כמנת-פתיחה בשני פלפלים שחומים של ביורק, ממולאים בגבינה שמיימית, ולצידם לחם הבית הנפלא ועליו ממרח הליטוויצה האדמדם. ואז הגיע תורה של העיקרית: כבד עוף על הגריל עם אפונים מבושלים ונימוחים ומנה נדיבה של תפודים אפויים בתנור - שפתיים יישק. בקבוק של "אייס טי" ופחית של "פנטה" הרוו את צמאוננו.

את ארוחת המלכים הזאת קינחנו באשורה - מעדן החיטה המוקפא נוסח יהודי בולגריה שאין טעים ממנו. בת הזוג, שהקפידה כל העת על התפריט המשותף לשנינו, חרגה הפעם ממנהגה והעדיפה כקינוח קרם-קרמל תוצרת בית, שהיה בהחלט בר-תחרות לקינוח שלנו. קפה טורקי בכוס-זכוכית היווה את הסיומת לכרה הנכבדה שלנו.

על ארוחת הצהריים המשותפת לשניים נתבקשנו לשלם 180 שקל, וכהוקרה על הקולינריה הביתית המצויינת ועל השרות האדיב כל כך, הוספנו תשר של 40 שקלים.