ותשובה ותפילה וצדקה

הבאים בימים אלו בשערי בתי הכנסת, מוצאים עצמם מבולבלים לנוכח המודעות המקדמות את פניהם. האם על-מנת להבטיח לעצמם שנה טובה ומבורכת, עליהם לתרום לקרן סיוע לעניים א', או שמא דווקא לקרן הכנסת כלה ב'? ומה עדיף לקבל בתמורה לתרומה: 40 יום של אמירת תהילים בכותל או תפילתם של יתומים בקבר רחל? והאם כוחו של מרן הגאון שליט"א שיתפלל על התורמים לקופה פלונית, עולה על זה של המקובל האלוקי נרו יאיר המבטיח את ברכתו למסייעים לגמ"ח אלמוני?

חסידים מספרים על ר' ישראל מרוז'ין, מגדולי האדמו"רים, אליו בא זוג חשוך ילדים בבקשה שיתפלל שיזכו לפרי בטן. אמר להם ר' ישראל: אני מוכן להתפלל, אך התפילה תעלה לכם 50 זהובים. אמרו בני הזוג: אנשים עניים אנחנו, ולא נוכל לשלם יותר מעשרה זהובים. אך ר' ישראל בשלו: 50 זהובים ואף פרוטה פחות. אמרה האישה: אמכור את תכשיטַי ונוכל לשלם 20. ור' ישראל מתעקש: 50 זהובים ויהי מה. פנתה האישה לבעלה ואמרה: הבה ונחזור הביתה, גם הקדוש ברוך הוא יכול לעזור. כאשר יצאו השניים, אמר ר' ישראל למקורביו: זה מה שרציתי לשמוע.

לעיתים קיימת נטייה לשכוח, כי ביהדות אין צורך במתווכים בין האדם לבין אלוקיו. ודאי שיש לצדיקים כוח לסייע, משום שמידותיהם הנעלות ומעשיהם הטובים הופכים אותם ל"בני בית" אצל הקדוש ברוך הוא. אך במישור היום-יומי, האדם עצמו הוא המתפלל והמבקש, הוא המודה והמשבח. שלוש תפילות ביום תיקנו לנו חכמינו, ואף קבעו מטבע של תפילה ושל ברכה בהן יכול היהודי לשפוך את ליבו לפני בוראו.

מעשים טובים הם דרישה תמידית מן היהודי, בלא קשר לצרכיו ולבקשותיו מאת ה'. צדקה היא מצוה נעלה, החלה כמעט על כל אדם וכמעט בכל מצב; לבית הדין יש סמכות לכפות על הצדקה ולעקל את רכושם של המסרבים להעניק לנזקקים את שהושת עליהם. הבטחת צדקה בעת בקשת צרכיו של האדם, היא מנהג מקובל ואף רצוי, עד כדי כך שאמרו חז"ל, כי הנודר לצדקה אם בנו יחלים מחוליו - הוא צדיק גמור.

מצד שני, היהדות אינה דת של "אינסטנט". נוצרי יכול להתעמר כל השבוע בסובבים אותו, לאכול ולסבוא, לקפוץ את ידו אל מול האביון ולדבר רכיל בשכניו; ואך יבוא ביום ראשון לכנסייה, יקבל את הלחם והיין מידי הכומר, ויתוודה בפניו על חטאיו - והרי הוא נוצרי טוב וירא שמים שחלקו בעולם הבא מובטח. לא כן היהודי. עליו לפעול לפי ההלכה מהרגע בו הוא פוקח את עיניו ועד לעצימתן, מיום הגיעו לגיל חינוך ועד לרגע בו תעזוב נשמתו את גופו. ודאי שהוא יכול וצריך לחזור בתשובה על חטאיו, אך כידוע "האומר 'אחטא ואשוב' אין מספיקין בידו לעשות תשובה".

יתרה מזאת: התשובה אינה תהליך מהיר וקל, של אמירה מן השפה ולחוץ ושל שלשול כמה מטבעות לקופת הצדקה הקרובה. כפי שפוסק הרמב"ם, על החוטא להכיר בחטאו, להתחרט עליו בכל ליבו, להתוודות ולקבל על עצמו בפה מלא שלא לחזור על החטא, ואם הוא מצליח לעמוד בניסיון ולא להיכשל - הרי זו תשובה משובחת. לצד זאת, דרכו של החוזר בתשובה להצטער על חטאיו, להתענות ולתת צדקה. אך אם יחשוב שבמתן צדקה בלבד הרי הוא מכפר את עוונותיו - טעות חמורה בידיו, טעות שתוצאותיה עלולות להיות קשות.

אם כבר הזכרנו את הרמב"ם, הנה קטע מדבריו על העוסקים בסגולות וקמיעות למיניהן. "על תעלה על דעתך הזייתם של כותבי הקמיעות והשמות אשר הם בודים, שאתה שומע מפיהם או מוצא בספריהם האוויליים. שמות אלה אינם מצביעים על שום עניין כלל. הם קוראים אותם שמות וטוענים שהם צריכים קדושה וטהרה ושהם עושים נפלאות. כל הדברים האלה הם סיפורים שלא ראוי לו לאדם שלם לשומעם, כל שכן להאמין בהם" (מורה הנבוכים, חלק א', פרק ס"א).

כעת, הבה ונחבר את כל הנקודות הללו. הצדקה היא מצוה מעולה תמיד, וגדול שכרו של המסייע לחברו בעוניו ובמצוקתו. תפילתם של צדיקים מתקבלת לפני כסא הכבוד וברכתם עושה רושם. החוזר בתשובה - טוב יעשה אם ילווה במתן צדקה את חרטתו, וידויו וקבלתו לעתיד. אך אין קיצורי דרך. הצדקה בפני עצמה אינה כרטיס כניסה לעולם הבא, ואינה תעודת ביטוח לשנה טובה. ברכתו של צדיק ותפילה ליד שריד בית מקדשנו לא יכולים, כאשר הם באים לבדם, לקרוע את דינו של אדם. הסבור אחרת, טועה ומטעה את עצמו, הולך נגד דרכה האמיתית של היהדות וסופו גורם רעה לנפשו.

בליבה של תפילת הימים הנוראים, בפיוט נורא-ההוד "ונתנה תוקף", אנו אומרים: "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה". לשון הפייטן מדויקת להפליא. מצד אחד, יש סדר ברור: תשובה, תפילה, צדקה. ראשית תכיר בחטאיך ותתחייב שלא לחזור עליהם. לאחר מכן תביע זאת בתפילה. לבסוף, תגבה את דבריך בפעולה ממשית של צדקה. מצד שני, יש ו' החיבור בכל שלוש המילים, כולל בראשונה שבהן. לאמר: לפנינו שרשרת סגורה שכל חוליותיה נחוצות, חוט משולש שלא במהרה יינתק.

בסופו של יום, הכל תלוי בכל אחד ואחד בפני עצמו. על היחיד לעשות את חשבון נפשו, להכיר בחטאיו ולחזור בו מהם, להתפלל על צרכיו וצרכי עם ישראל, לתת צדקה, לסור מן הרע ולעשות את הטוב. צדיקי הדור, גדוליו ומקובליו נמצאים כל העת ברקע, מתחננים על הציבור ועל היחיד ומסייעים בידי המשחרים את פניהם. אך לא הם ותפילתם, וגם לא הצדקה לבדה, מספיקים כדי להבטיח לנו את שאנו מבקשים: כתיבה וחתימה לשנה טובה, מתוקה ומוצלחת. בידינו הדבר, כן יהי רצון.