היציאה הצפונית מירושלים, לכיוון בית-חורון ומודיעין, משרה על הנוהג בנתיב זה אווירת דיכאון. אך עברת את המחלף לכיוון רמות מזה והר-הצופים מזה, ואתה מוצא עצמך נוהג בכביש מהיר, חדיש, לא סואן במיוחד - אבל מנותב בין שתי גדרות. לרגעים זו גדר תיל ולרוב זוהי חומת אבן. יש שהגדר צמודה לשולי הכביש ויש שהיא מתרחקת ממנו, עולה ההרה או יורדת לגיא, מתנחשלת כמו נחש בהתאם לתוואי הקרקע.
אתה מגביר מהירות (לא מעבר למותר...) כדי "לברוח" מתחושת המחנק והדיכאון, שמשרים עליך בקטע ארוך זה של הכביש גדרות, מחסומים, מגדלי שמירה, סלילי תיל. כאן, בעורק תחבורה חשוב זה, מרכזי וחיוני, יותר מכל מקום אחר, מרגישים באופן ממשי את הפיכתה של הארץ המיוסרת הזאת לארץ הגדרות.
לא רק בכביש היציאה או הכניסה הצפוני לבירת ישראל חשים בכך. גם בכביש 6 למשל, הנושק ל"קו הירוק". אתה נוסע צפונה וממזרח לך הערים קלקיליה וטול-כרם. הגדרות שחוצצות בינן לבין שטח ישראל אינן מאפשרות הצצה מזרחה אל השטח המאוכלס הפלשתיני. אתה חש כי כאן נגמרת המדינה. עושים את הלופ ימינה לכיוון נתניה ועמק-חפר - כלומר, מערבה - והכביש המתעקל כמעט נושק לגדר הבטון המתנשאת.
הסיפור אינו מסתיים בגדר לכשעצמה. כל סביבת הגדר, לכל אורכה, איננה מראה מלבב. חפורה ודרוסה בשרשראות הדחפורים שעבדו כאן. הקרקע "פצועה" מן ההתערבות הגסה, החפוזה, בנוף, על-מנת להקים את המחיצה בין מה שהינו כבר כיום אוטונומיה פלשתינית לבין מה שישאר בתחום המדינה.
תאורים אלה אולי ישמחו את מתנגדי הגדר, את המפגינים המקצועיים בנעלין, את אנשי השמאל שמדי יום ששי מתגרים בחיילי מג"ב בקטע זה או אחר של הגדר, במקומות שבהם טרם הושלמה. מחאתם של אלה היא פוליטית במובהק, אנטי-ישראלית באופן חד-משמעי. לשם כך הם מגייסים את אויבי ישראל ומייבאים לעזרתם טיפוסים תמהוניים מאירופה חמושים במצלמות ונכונים לנקוט כל פרובוקציה כנגד כוחות הביטחון.
לאלה נאמר: לוואי שלא היה צורך בהקמת הגדר המלאכותית, הפולשנית, הפוגעת בנוף וחוצה שטחים ולעתים אף כפרים. היא עולה הון-עתק למשלם המסים הישראלי, היא חוצה את ארץ-ישראל לשתיים, מונעת תנועת אוכלוסין מכאן להתם ולהיפך. אבל היא צורך בלתי נמנע, היא תוצאת ניצול הקלות הבלתי נסבלת של הכניסה לתחומי ישראל מצד הטרוריסטים הפלשתינים כדי לבצע פיגועים קשים בערי ישראל.
רק לפני כמה ימים נפטרה מפצעיה לריסה גרישצ'נקו, פגועת המחבל המתאבד בשוק בחדרה מלפני ארבע שנים. הקרבן השביעי של אחד משורת מעשי אלימות של פלשתינים מתאבדים. אילו הייתה מוכנה הגדר באוקוטבר 2005, ספק אם היה יכול להתבצע פיגוע רצחני זה. הגדר אינה יכולה למנוע ירי תלול מסלול של טילים ופצמ"רים, אבל מהווה מכשול פיזי, יעיל למדי, למניעת חדירת מתאבדים ומכוניות תופת ולהישנות מחזות האימים ברחובות ערי ישראל.
גדר ההפרדה משמשת אמצעי עזר ללוחמי צה"ל המצויים בשטח פנימה, לשמירת הביטחון והשקט ביהודה ושומרון ולהגנת אזרחי ישראל. עם כל הכאב על הפגיעה בנוף, על אי-הנוחות הנגרמת פה ושם לאוכלוסיה שקטה יחסית, אין מנוס ממנה. היא מדכאת במראה שלה, היא עולה הון עתק, היא פולשנית והרסנית - אבל מצילה חיים.
הגדר הוקמה כי הטרור הפלשתיני הביא לצורך בהקמתה. כי "הקו הירוק" (ירוק על המפות) נרמס בתוקפנות הפלשתינית מזה 42 שנה. גדר זו, שבקטעים מסויימים היא חומת בטון, תתקיים עוד זמן רב, כי הפלשתינים, לא רק בעזה גם ביו"ש, לא חדלו מחלומם לפגוע בישראל ובישראלים בכל מקום שתמצאנה ידם.
גם כאשר נעשים מאמצים להגיע להסכם-כביכול בין הרשות שלהם לממשלה שלנו, גם כאשר נדמה לרבים בינינו שאפשר לנשום לרווחה והטרור נבלם, קיצוני הפלשתינים מתים להתאבד עלינו. הגדר, יחד עם נוכחות צה"ל בעומק השטח האוטונומי הפלשתיני, ימשיכו למנוע מהם מלבצע זממם ולאבטח את שלום ישראל גם בתש"ע.
כתמיד, נבוא לירושלים או נצא ממנה בנתיב הצפוני. נעשה דרכנו בין חומות וגדרות. אין מנוס מהן. נמשיך בנסיעתנו לבכה את ההרס הקרקעי, את חציית השטחים וחסימת הנופים, אבל נתנחם בידיעה, שצה"ל, מג"ב וגדרות ההפרדה הם-הם השכפ"ץ שלנו, בשנה המתחדשת ועוד שנים רבות.
ויושב לו ראש הנחש במינהרה אי-שם ברפי...
