על חטא שחטאנו למלך

ירדן, שכנתנו ממזרח, גם בתקופות של עוינות פוליטית הייתה הנוחה שבאויבינו. לאחר חוזה השלום עליו חתמו יצחק רבין וחוסיין מלך ירדן באוקטובר 1994 היחסים בין שתי המדינות הלכו והתפתחו לא רק במישור הפוליטי אלא גם הכלכלי ובתחומים אחרים, בעיקר התחום הביטחוני. להזכיר אלמנט אחד: הגבול עם ירדן אורכו 500 ק"מ, יותר מכפליים מאורך הגבול עם מצרים. הביטחון בגבול הארוך הזה נשמר בקפדנות על-ידי כוחות ירדניים, ויש שיתוף פעולה הדוק בין זרועות הביטחון של שני הצדדים.

ליחסים בין ישראל וירדן היסטוריה ארוכה שתחילתה בימים של טרום מלחמת העצמאות ואלה נמשכים עד עצם היום הזה. במהלך היחסים הללו הובהר ללא ספק כי לישראל אינטרס אסטרטגי בקיומה של ירדן עצמאית, וראש הממשלה דוד בן-גוריון אף הדגיש זאת במכתב למלך חוסיין בימי המתיחות שבין ירדן לסוריה בשנת 1960 עם הקמת האיחוד בין מצרים לסוריה (קע"מ - קהילייה ערבית מאוחדת). זה אמור גם בעת הסכנה של כניסת צבא עירק לירדן.

רק פעם אחת ניצבה ירדן חזיתית, במלוא מובן המילה, נגד ישראל, יחד עם מצרים וסוריה - מלחמת ששת הימים, כאשר היא יצאה המפסידה הגדולה. אבל גם ככה כאשר חוסיין החליט לחסל את אש"ף בירדן עקב ניסיון הפיכה פלשתיני בשנת 1970, וטנקים סוריים החלו להגיח לעבר ירדן, ישראל הזרימה כוחות יבשה לגבול עם סוריה וחיפתה על ירדן מן האוויר. הסורים הבינו את הרמז הגלוי ונסוגו. ירדן הייתה אסירת תודה, וחוסיין אף התבטא כך. אבל ביסודו של דבר, בהגנה על גבולה המזרחי הארוך, ישראל הגנה על טבעת הביטחון שלה עצמה. אפשר לומר כי ירח הדבש ביחסי שתי המדינות היה בתקופת המלך חוסיין עד כדי כך שהמלך הזהיר את גולדה מאיר, ראש הממשלה, בשנת 1973 שאם לא תהיה פריצת דרך בתהליך המדיני תפרוץ מלחמה. ישראל ככל הנראה לא שעתה לאזהרה ומלחמת יום הכיפורים לא איחרה לבוא.

כשם שישראל הייתה רגישה מאוד בכל הקשור בירדן, ירדן הייתה רגישה מאוד בכל הנוגע לפלשתינים. הדיבורים בשעתם על-ידי אריק שרון כי ירדן היא מדינת העם הפלשתיני (גישה שהוא חזר בה) הטרידו לא מעט את הירדנים. זה היה עקב אכילס של חוסיין ומשום כך, כאשר פרצה האינתיפאדה בשנת 1987, הכריז המלך על ניתוק מערכת היחסים המנהליים בין ארצו לבין הגדה.

אירועים מרכזיים שונים, חלקם גלויים וחלקם סמויים, תוך התערבות אינטנסיבית של הנשיא קלינטון, הביאו לשלום המיוחל עם ירדן, שלום שכלל את כל המרכיבים החשובים: גבולות, ביטחון, נורמליזציה מלאה, מים וסעיף שמכיר באינטרס המיוחד שיש לירדן בשמירה על המקומות הקדושים לאיסלאם בירושלים. תושבי ישראל ברובם המכריע, לא זו בלבד שתמכו בהסכם, אלא נתנו לו ביטוי במיוחד. ישראלים יכלו כעת להגיע לפטרה, מחוז-חפצם הבלתי-מושג מאז שנות ה-50'. הגבולות נפתחו, גשרי מעבר המו רבבות מבקרים ותיירים משני הצדדים. גם מפעלים ישראלים הועברו לירדן בשל כוח העבודה הזול יותר. כמו-כן, נחתם הסכם סחר ב-1996 וישראל עזרה רבות בהקמת מרכז רפואי משוכלל בעמאן.

מאז מבצע עופרת יצוקה עבר חתול שחור בין שתי המדינות, בראש וראשונה בין ראשיהן. עבדאללה נמנה עם המבקרים החריפים והקולניים של המבצע בעזה. הוא התחרה לעתים גם בגורמים קנאים איסלמיים באיומים גלויים או סמויים. נראה כי בד-בבד עם רצונו לתת ביטוי לממלכה שבה הרוב או כמעט הרוב הוא ממוצא פלשתיני, נראה שהמלך נפגע מן העובדה שהממשלות האחרונות בישראל, זאת שבראשות אולמרט בסוף תקופת כהונתו וזאת שבראשות נתניהו, כאילו התעלמו ממנו. בעוד שהנסיעות שלהם לקהיר, לאלכסנדריה ולשארם א שייך, היו תכופות, הנסיעות לרבת עמון או לעקבה היו מועטות. לי אין כל ספק שזה פגע בכבודו של המלך. ואל נזלזל בפן הזה של היחסים, ודאי שלא בימינו. מנהיגים במערב לא רוצים בכבוד פחות מאשר מנהיגים במזרח, אך אלה עושים זאת בצורה לטנטית, ועל-פי רוב בעזרת מנגנון משומן של יחסי ציבור. מנהיגי המזרח מבקשים זאת בגלוי, שכן הכבוד למנהיג מסמל גם את הכבוד לאומה.


יהירות ישראלית

כמשקל-נגד לציר ירושלים קהיר, נועד המלך עבדאללה עם ראש הרשות הפלשתינית אבו מאזן בעקבה, ובסיכום המפגש האשימו השניים את ישראל במניעת השלום והשיחות לקראתו, בין ישראל והפלשתינים. אך עוד כמה ימים לפני כן, כאילו כדי להפגין שהוא, המלך, אינו נתון בכיסו של אף אחד, הוא ערך ביקור נדיר למדי אצל נשיא סוריה באשר אסד, שאביו חאפז אל אסד היה אויב מושבע של הממלכה ההאשמית, ואף איים בפועל לכבוש אותה. זהו רמז גס לישראל ולממשלתה שהתעלמות מממלכת ירדן ומראשה בכל הנוגע לעתיד המזרח התיכון, לא תעבור ללא תגובה. דומני כמו במקרים רבים של התנהלות המדיניות שלנו, גם במקרה של ירדן זה שייך ל"מצעד האיוולת" של ממשלת ישראל.

מן הדיווחים בניו-יורק בשולי העצרת, שמענו כי שר החוץ שלנו אביגדור ליברמן נפגש עם שר חוץ המרוקני, וראש הממשלה אמור לפגוש כמה מנהיגים מן האזור. אבל גם שמענו ששר החוץ הירדני נפגש עם אבו מאזן. לא שמענו שהוא נפגש עם שר החוץ או ראש הממשלה שלנו.

ירדן היא מדינה קטנה, אך חשיבותה לישראל היא גדולה מאוד. אם צריך היה תזכורת ליהירות שלנו ולהתבשמות ממצ'ואיזם ישראלי, הופיעה ידיעה בעיתון 'הארץ' שבה צוטט מקור בכיר בלשכת ראש הממשלה כי הפלשתינים הם אלה ש"התקפלו" אחרי התנגדותם להיפגש עם נתניהו. "הם יצאו בהצהרות מיליטנטיות אבל בסוף באו", אמר המקור. במילון העיתונאי-מדיני זה יכול להיות ראש הממשלה בכבודו ובעצמו. עשוי אבל אפשר גםש לא. בכל מקרה, המודל הישראלי ליהירות ללא גבולות הוא ראש ממשלתנו. אדם שכמעט אין אצלו "אנחנו" ואם כן, הכוונה היא ל"אני".

ה"מקור" קבל תגבורת גלויה בדברי סגן שר החוץ דני איילון, אשר מחמת שתיקתו של שר החוץ שלו מדבר עצמו לדעת. מר איילון הצביע לעבר ראש הרשות הפלשתינית ואמר שאבו מאזן חשב כי סירובו למפגש משולש יפעיל לחץ על ישראל, והנה הוא עשה טעות מרה. זאת שפה דיפלומטית? זאת תבונה, אף שהדברים עשויים להיות נכונים? אילו הגנרל שארל דה-גול, נשיא צרפת בשעתו, במקום לתאר את ישראל (בנאום ב-1967 אחרי מלחמת ששת הימים, שלה התנגד בתקיפות) כ"עם אליטיסטי, בטוח בעצמו ושתלטן" היה מחליף את המונח "בטוח בעצמו" ל"יהיר", זאת הייתה הגדרה קרובה יותר למציאות. לפרק הזה של יוהרה שייך גם "הנאום הדרמטי" של ביבי באו"ם שעליו תקעו בשופרות עשרה ימים לפניו. יש תחום אחד שבו מודיעים על דרמה מראש - התיאטרון. ואם אכן בימת האו"ם היא כזאת, הרי על-פי דיווחים האולם היה כמעט ריק. את השאר עושים הפרשנים לפי הזווית של כל אחד מהם.

גם התקשורת שלנו, לפחות העיתונאות הפרשנית, או הכתבים שמשמשים גם פרשנים, לא חסר לה האלמנט הנבואי היהיר. היא כבר פסקה שהמפגש יהיה: תה, קפה ופוטו–אופ. השאלה שהפרשנות לא שאלה היא: מדוע נשיא נבון מאוד והחלטי מאוד כמו אובמה, בכל זאת הפעיל לחץ? ועוד יותר חשוב: מה המחיר של התה, הקפה והפוטו-אופ. דברים אלה נכתבו לפני המפגש המשולש בניו-יורק. לנוכח מה שקרה באמת, לאחר המפגש, מה יאמרו הפרשנים כיורשים לנבואה העכשווית. הם כבר יאמרו. יש להם מספיק מילים נבובות במחסן שלהם. אם להשתמש בלשון המעטה - אנו בוטים. הצמרת, התקשורת ועוד אי אלה גורמים משפיעים - מפגינים בוטוּת שאין לה מקום ביחסים בינלאומיים, או בתקשורת ראויה. היחס למלך הירדני, לפחות זה שמשתקף כלפי חוץ, שייך לסוגיה זאת.

אפשר מאוד כי היחס למלך עבדאללה לא נובע מצעד מחושב וזדוני, אלא מהתעלמות. אינני יודע מה גרוע ממה.