האופטימיות שבחדשות הפסימיות

ישראל דורגה לאחרונה במקום ה-78 בדירוג החופש הכלכלי בעולם לשנת 2009. גרוע, התדרדרנו. בשנת 2002 היינו במקום ה-48, שגם הוא לא ממש מכובד. בראש הטבלה ניצבות מדינות כגון הונג קונג, סינגפור, שוויץ, צ'ילה, ארה"ב ובתחתית הרשימה: ונצואלה וזימבבואה. על-פי המדד - בישראל, קשה יחסית לעשות עסקים. הרגולציה והפיקוח הממשלתי-פוליטי חונקים, הביורוקרטיה מכשילה, הממשלה גדולה מדי. המדד בוחן שורה של קריטריונים כגון הקושי בביצוע עסקים, עומק הרגולציה החונקת, חופש סחר בינלאומי ועוד. מלאכת הדירוג היא "מדע" מאוד לא מדויק ומתבצעת על-ידי גופים שונים שמפרסמים מעת לעת את הטבלאות. לפי הדירוג האחרון, החופש הכלכלי בירדן גבוה יותר (מקום 34) ומצבנו דומה לזה של מצרים (מקום 79) - נו... אבל, מדויק בהחלט שהמדינות שנהנות מחופש כלכלי ברמה גבוהה הן גם המדינות המשגשגות בעולם ברמת החיים של תושביהן. גם העניים במדינה חופשית נהנים מרמת חיים גבוהה יחסית. עדיף להיות עני בארצות הברית מאשר באנגולה.

אז מהיכן נובעת האופטימיות? למרות הביורוקרטיה החונקת שלנו והשחיתות, למרות היקפו העצום של סקטור ציבורי (כ-900,000 עובדים) עמוס "אוכלי חינם" במשרה חלקית או מלאה, למרות המיסוי הגבוה, על-אף ההשתתפות הנמוכה יחסית של האוכלוסיה בשוק העבודה, ובהתחשב ברגולציה החונקת כמעט בכל התחומים (תקשורת, רישוי עסקים קרקעות ובנייה, חקלאות, חינוך ועוד) - הצלחנו, למרות הכל, להגיע לתוצר שנתי לנפש של כ-28,000 דולר בשנה, שאינו רחוק מזה האירופי.

למרות העול הכבד שהסקטור הציבורי והפקידות הממשלתית בישראל מניחים על צווארנו, הצליחו אנשי העסקים והיזמים הישראלים להביא אותנו בכישרונם המבורך לרמת חיים נאה יחסית. שערו בנפשכם, מה היה קורה אילו היה מתבסס בישראל משטר שמצליח לבטל את רוב שכבות הביורוקרטיה והרגולציה, לצמצם את סקטור אוכלי החינם, להקטין את המיסוי, לצמצם את היקף הקצבאות תומכות הבטלה ואת מדיניות ה"מגיע לי" שלא תמורת עבודה - וכך, לקדם את החופש הכלכלי. אין ספק שבתנאים אלה נהיה למדינה העשירה בעולם למרות מצבנו הביטחוני. מעבר לאירלנד, סינגפור וארצות הברית.

אופטימיות מודחקת. אילו היה מדד בינלאומי ל"פוטנציאל העושר" שמתבזבז ואינו מתגשם - ייתכן שמדינת ישראל הייתה זוכה בו במקום הראשון. הצלחה של כישרונות ישראלים במחקר, תעשיה, היי-טק ועסקים אחרים חובקי עולם אינה בזכות הממסד הממשלתי לדורותיו, אלא למרות מעורבותו המזיקה.

הכשל הוא של כולנו: רוב הפוליטיקאים והאקדמיה, כמו רוב הציבור, שבויים באידיאולוגיה שגויה באשר לתפקיד המדינה (הממסד הפוליטי) בחיי האזרח: להעביר כספים מאזרח לאזרח, "לחסל" עוני, "לצמצם" פערים, לתת מענקים, קצבאות, לפקח, להגביל פעילויות ברישיונות, היתרים, זיכיונות ורגולציה, "לעודד" תעשיה ומחקר, "לעודד" ייצוא וחקלאות, להיות בעלת הבית של 93% מקרקעות המדינה ועוד ועוד.

מעורבות היתר של הממשלה מצריכה מיסוי גבוה והעסקה של פקידות ממשלתית ענפה. אותה השקפה מכתיבה את הרגולציה והביורוקרטיה. בתנאים אלה שחיתות ציבורית היא בלתי נמנעת כי בכוחו של הפקיד הממשלתי לקבוע את עתידו הכלכלי של האזרח התלוי בו. התנאי המוקדם למיצוי הפוטנציאל הישראלי הוא ההכרה שמעורבות הממסד הפוליטי בכלכלה ובחברה מביאה לתוצאות הפוכות מה"יעדים" המוצהרים.