יהודים רבים עוסקים בבניית סוכה לחג ואפילו יושבים בה במהלכו, אפילו אם הם מאלה שבאופן כללי עדיין אינם מקפידים על קיום מצוות בחיי היומיום, מעניין מדוע. המקור לחג הזה הוא במצוות התורה (ויקרא כ"ג): [מב] בַּסֻּכּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל-הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכּת: יש כללים הלכתיים לבניית סוכה; הכלל הראשון אותו קובעת המשנה הראשונה במסכת סוכה הוא: סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה. כלומר, בין רצפת הסוכה לתקרתה צריך להיות פחות מעשרים אמה, שזה אומר כעשרה מטר. ומה הטעם להגבלה זו? הגמרא מביאה דעות שונות, ומהן: רבא אמר מהכא, בַּסֻּכּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים, אמרה תורה: כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי. עד עשרים אמה, אדם עושה דירתו דירת עראי; למעלה מעשרים אמה, אין אדם עושה דירתו דירת עראי אלא דירת קבע.

כלומר, הסוכה אמורה לשדר ארעיות ולכן אסור שתהיה גבוהה למעלה מעשרים אמה, כי גובה כזה מתאים לבית של קבע בו מנצלים את החלל לגלריה (עליית גג) וכדומה. מצד שני, בשבעת ימי החג אנחנו נדרשים להתייחס אל הסוכה כאל בית הקבע שלנו, לאכול ולשתות בה, לישון וכו', כמו שאומרת הגמרא בהמשך (כ"ח/ב): תנו רבנן כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע וביתו עראי; כיצד - היו לו כלים נאים, מעלן לסוכה; מצעות נאות, מעלן לסוכה; אוכל ושותה ומטייל בסוכה. מנא הני מילי - דתנו רבנן, תֵּשְׁבוּ כעין תדורו. מכאן אמרו: כל שבעת הימים עושה אדם סוכתו קבע וביתו עראי. כיצד - היו לו כלים נאים, מַעֲלָן לסוכה; מצעות נאות, מעלן לסוכה; אוכל ושותה ומטייל בסוכה ומשנן בסוכה. אז הסוכה זה דירת קבע או עראי? לכאורה, שתי הוראות אלו סותרות זו לזו, כיצד ניתן ליישב ביניהן?

אולי אם נתבונן בסוכה, במבנה שלה, נצליח ליישב את הסתירה לכאורה. דפנות הסוכה יכולים להיות מכל דבר; לוחות עץ, לוחות מתכת או קירות אבן, אפילו חבלים מתוחים כראוי עשויים לשמש כדפנות לסוכה והיא תהיה כשרה, העיקר שיהיו דפנות, שאחרת אין זו סוכה. אגב, גם בד מתנפנף אינו כשר כדופן לסוכה. לעומת הדפנות שבהן יש גמישות רבה, בסכך אין כל כך גמישות; הוא חייב להיות מן הצומח נקודה. וגם כשמדובר בצומח - הוא חייב להיות תלוש. וגם, פירות וירקות הראויים לאכילה אינם כשרים לסכך. הגמרא לומדת זאת מפסוק (דברים ט"ז): [יג] חַג הַסֻּכּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ. מכאן לומד ר' יוחנן (סוכה י"א/ב): אמר קרא בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ, בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר.

נו, עד כאן למדנו שמבנה הסוכה אמור לשדר ארעיות וזה תנאי לכשרותה, ועוד למדנו, שבימי החג עלינו להתייחס אל הסוכה המשדרת ארעיות, כאל דירת הקבע שלנו. רואים שיש כאן פרדוכס ובטוח שהוא נושא איזה מסר יסודי עבורנו, השאלה היא מהו אותו מסר? ובכן, החג הזה מגיע שבועים אחרי ראש השנה, יום הדין הגדול בו קיבלנו עלינו מחדש את ה' יתברך למלך, וארבעה ימים אחרי יום כפור, יום מחילת החטאים לעם ישראל, היום שעליו מבטיחה התורה (ויקרא ט"ז): [ל] כִּי-בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם, לְטַהֵר אֶתְכֶם: מִכֹּל, חַטֹּאתֵיכֶם, לִפְנֵי ה', תִּטְהָרוּ. אז אחרי יום כפור אנחנו כולנו טהורים, כי הקב"ה טיהר אותנו מכל הלכלוכים הרוחניים שדבקו בנו במהלך השנה שחלפה. נהדר, ומה הלאה? כיצד שומרים על טהרה זו במהלך ימי החול של השנה הבאה?

כמובן, אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שהמסר של יום כפור, כמו המסר של כל חג ומועד אגב, נועד ללוות אותנו עד שיגיע אותו חג בשנה הבאה, נו, אז איך מצליחים לאחוז באותה טהרה של יום כפור גם בימי החול של השנה הבאה, לפחות עד יום כפור הבא? לזה בא לעזרתנו חג הסוכות; הרי גם כאשר במהלך ימי החג אדם עושה סוכתו קבע וביתו עראי הוא אינו נפטר מתחושת הארעיות שבסוכה. אי-אפשר להרגיש באמת בבית מתחת לצמחיה של סכך הסוכה. אבל התורה אומרת שזה מה שצריכים לעשות, להרגיש בבית כאשר הגג שעל ראשנו מורכב מפסולת גורן ויקב. זהו מסר חד מאד אודות זמניותם של ענייני עולם הזה בכלל ושל הזמניות האישית שלנו בו בפרט. ואת הזמניות הזאת אנחנו נדרשים לחוות בקביעות, שבכל צעד שלנו נזכור שמצד עצמם - אין לענייני העולם הזה שום ערך. את הערך היחיד ניתן להעניק להם כאשר משתמשים בהם למילוי רצונו יתברך.

כאשר אדם מתבונן במסר הזה של חג הסוכות ומפנים אותו, זה אמור ללוות אותו במהלך השנה ולעזור לו לשמור על הטהרה לה זכה ביום הכפורים, כנ"ל. כי במודעות כזאת של זמניוּת, אין זמן לבזבז על שטויות שהן זמניוֹת בטבען, לכן מתרכזים בעיקר שהוא קיום רצון הבורא יתברך.

ארעי שנהיה קבוע

הסוכה - ארעי שהוא קבוע וקבוע שהוא ארעי, אמורה לעורר אותנו להתבונן בתכלית קיומנו בעולם הזה. הסוכה עצמה היא ארעית בעוד השהיה בה בימי החג היא שהיית קבע, בדיוק כמו שכל ענייני העולם הזה - כולל נוכחותנו בו - הם זמניים, בעוד אנחנו חיים בעולם הזמני הזה ומתייחסים לנושאים שונים ומשונים כאילו היו עיקר תכליתנו בעולם. הסוכה מנסה להכניס אותנו לפרופורציות, ללמד אותנו שגשמיות העולם הזה היא זמנית כמוה, אבל בד-בבד עלינו להתייחס אליהם במלוא כובד הראש כאילו הם, הזמניים בהגדרה, הם דירת הקבע שלנו. מכאן אנחנו אמורים ללמוד שהתכלית היא להפוך את העולם הזמני בו אנחנו חיים, לדירה של קבע לו יתברך. עלינו לזכור תמיד את הזמניות, ועל כן האפסות, של העניינים היומיומיים שבדרך הטבע נדמים לנו כהרי גורל עבורנו.

מסתבר שסתירה פנימית זו משקפת במדויק את הרעיון שאנחנו אמורים לקחת אתנו מחג הסוכות. סתם "חג" בדברי קדמוננו זה חג הסוכות, אולי גם מפני שחגיגיותו כל כך נעלית, עד שהיא מקרינה אל יתר החגים. כי כאשר יהודי חי במודעות שמלמדת אותו הסוכה, הוא לומד להבדיל בין עיקר לטפל ואינו מבזבז זמן על מה שאינו משרת את תכליתו בעולם. מתבקש כעת לבחון את יתר מצוות החג, להתבונן במשמעות הפנימית שלהם ודי בטוח שנמצא כי הרעיון שהם משדרים לנו דומה או אף זהה לרעיון הזמניות הקבועה. כי כאשר התורה מגישה לנו רעיון - הריהו שלם ומלמד על עצמו מכל זוית שבוחנים אותו, רק שצריכים להתבונן ולעתים קרובות להתייגע בהתבוננות כדי לזהות את אחידות המסר.

ננסה אם כן להתבונן במצווה הכי עיקרית של חג הסוכות - ארבעת המינים. אמרנו מצווה עיקרית והכוונה היא שזו מצווה של 'קום ועשה', בשונה ממצוות הסוכה שאותה אפשר לקיים בעצם השהות בסוכה, בלי שום מעשה נוסף, או אף במעשה שיגרתי כגון אכילה בין דפנותיה וכו'. כידוע, ארבעת המינים מייצגים ארבעה טיפוסים בעם ישראל. האתרוג שיש לו ריח טוב וגם טעם סביר, הוא כנגד בעלי תורה (טעם) ומצוות (ריח). הלולב שיש בו טעם ואין בו ריח, מייצג את בעלי התורה שאינם עוסקים כל כך במצוות, ההדס בריחו הטוב מייצג את בעלי המצוות שאין להם מספיק זמן להקדיש ללימוד התורה, והערבה מייצגת את אלה שאינם מקדישים זמן ללימוד וגם במצוות אינם משקיעים. ארבעתם כתובים בתורה כמובן (ויקרא כ"ג): [מ] וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ-עָבת וְעַרְבֵי-נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים:

מעניין; האתרוג נלקח פרי, ההדס והערבה נלקחים ענפים כי זה מה שהם יכולים לתת ורק הלולב המכובד, זה שמייצג את לומדי התורה, נלקח ענף צעיר שעדיין לא נפרצו עליו. למה לא לוקחים את פריו הטעים של התמר במקום ענף שאינו מייצג את טובו של העץ? והוא עוד מיתמר מעל האחרים, עליו להיות גבוה מעל ההדס והערבה לפחות טפח וגם ברכת המצווה היא עליו, "אשר קִדְּשָׁנו במצוותיו וציוונו על נטילת לולב". במה הוא זכה להיות כזה מרכזי ובולט בין ארבעת המינים? ואם הוא כזה מרכזי במצווה, למה הוא סתם ענף ולא פרי? ובכן, הוא מרכזי כי הוא מייצג את לומדי התורה כנ"ל, ובלימוד תורה יש מעלה שאין בשום מצווה אחרת. קודם כל בלי לימוד לא יודעים מה ואיך לקיים במצוות. מעבר לזה, בלימוד תורה אדם מתאחד עם נותן התורה בעוצמה ששום מצווה אחרת אינה מאפשרת, כי דבר ה' נתפס בשכלו והופך להיות חלק ממנו ובו-זמנית הוא גם מוקף באור ה' השורה על לומדי התורה.

אלא שמעלה זו של לימוד התורה אינה יכולה להיות מושגת כאשר הלומד חש את טעם הלימוד ומזדהה עמו. במקרה כזה הוא עלול חלילה לאבד את ההשראה האלקית הנ"ל. הלומד תורה עשוי לזכות להשראה כזאת רק כאשר הוא בטוח ש-לא משנה כמה כבר למד, עודנו רחוק מהטעם האמיתי של התורה בדיוק באותה מדה כאילו היום התחיל ללמוד או כאילו עוד לא התחיל בכלל. רק כאשר בהרגשתו הוא עדיין רחוק מאד מדרגת פרי, שכמה שלמד תורה עדיין אין זה אפילו כטיפה מן הים, רק אז הוא עשוי לזכות לאותה השראה. ואת ההרגשה הזאת שאמורה להיות ללומדי התורה מייצג הלולב. הוא מזכיר לנו שכמה שכבר למדנו - אנחנו עדיין בבחינת ענף צעיר של התמר, כזה שאפילו לא נפרצו עליו ועודם כפותים ודבוקים זה בזה, רחוקים מאד ממדרגת הפרי. כך אפשר גם להתאחד באמת עם יהודי שני, וביחוד עם הערבה.

תודו שזה אותו רעיון של קביעות זמנית או זמניות קבועה. לא משנה כמה אני מוצלח - הכל שטויות, כי עוד לא התחלתי בכלל לעשות את העבודה שלי, להפוך את העולם הזמני לדירת קבע לו יתברך.