הציונות נולדה בפרס

בן הקהילה היהודית 'מארדאן', מקום מושבם של ה'סבורגי'אנים' (אורגי טליתות), אכן עלה לגדולה, אלא שבדרך איבד הלה מערכיו היהודיים ולמען תאוות השלטון העזה הטבועה בו, כפי שראינו לאחרונה, בחר לצאת כנגד בני עמו תוך התכחשות להיסטוריה היהודית שלו וסילופה מעבר לכל היגיון ושפיות אנושית נורמטיבית, יהיו מניעיו אשר יהיו.

חמורה לא פחות היא העובדה שגונב השלטון היהודי מטהרן, מחמוד אחמדינג'אד, מתנכר לא רק לעם היהודי, כור מחצבתו, ולאחיו הישראלים, אלא גם לעם האירני ולמורשת הפרסית המפוארת של ארצו.

אילו היה הראיס הבור, 'סבורגי'אן' אחמדינג'אד, מניח לרגע את משנתו ההזויה של "האימאם הנעדר עלי", שבה עטף את כל נימי נפשו, ממש 'כאורג הטליתות' היהודי מפרס, ומקדיש מעט מזמנו ללימוד ההיסטוריה, היה מגלה שמי שהגה לראשונה את רעיון העלייה הציונית לארץ ישראל, הם לאו-דווקא אחיו מהסוכנות היהודית בירושלים או בגולה, אלא אבות אבותיו, המלכים הפרסים האדירים: 'כורש', 'דריוש' ו'אחשוורוש', כל זאת בתנאי כמובן, שהוא עצמו אכן פרסי אמיתי, יהודי בן לממלכת פרס המפוארת ולא עוד מהגר שיעי חסר מולדת ושורשים, שהתגנב בחשאי לאומה לא לו.

כיהודי וכאזרח התרבות הפרסית המכובדת, וכבן לאב, שעל-פי הפרסומים באירן ובאנגליה המיר את דת משפחתו ל"דת השיעית", ככל הנראה בשל מצוקה כלכלית, מן הראוי שיפנים אחמדינג'אד ה'סבורגי'אן' את הדברים הבאים:

• עם ישראל והעם הפרסי/האירני, חד-הם, אחים בני משפחה, בעלי קשר דם עוד מימי קדם, ועל-פי ה'דיילי טלגרף', עיתון הידוע באמינותו, גם נשיא אירן המכהן, שייך לקטגוריה זו.

• הציונות המקורית נוצרה כבדרך כל הניסים הגדולים שפקדו את עם ישראל, ביצירתיות אלוקית מופלאה במוחו של מלך פרסי מהולל ושמו 'כורש' ומעשה שהיה כך היה:

המלך הנבון קרא בשקדנות רבה את תרגום כתב הנבואה של ישעיהו נביא ישראל, אשר נכתב כמאתיים שנה קודם לכן ומיד הסיק, כי הוא המלך עליו מדברת הנבואה. הוא המלך שנבחר על-ידי האל, לו סוגדים בני ישראל, על-מנת לבנות את מקדשו בירושלים. אגרת ברוח הדברים הופצה על ידו, לכל המושלים ברחבי האימפריה בה שלט.

בשנה הראשונה למלכותו, לאחר שהכניע את הבבלים, זימן אליו המלך את מנהיגי יהדות בבל הגולה ובישר להם על חזונו. במעמד זה, הכריז אחר כבוד, כי הם רשאים לעזוב את תחומי הממלכה בכל עת שיחפצו ולשוב לארצם, לבנות את בית המקדש בירושלים.

'כורש' לא הסתפק בכך ואף השיב ליהודים את מרבית כלי המקדש שבזז 'נבוכדנצר' הבבלי, תוך שהוא דוחק בהם לאסוף את קהילתם ולצאת לדרך בהקדם האפשרי. מכיוון ש'כורש' ראה עצמו מחויב לבניית המקדש על-פי צו הנבואה, העניק לעולים לישראל, בני השבטים: יהודה, בנימין והלויים סיוע נדיב מאוצר המדינה, עליו הופקד 'מתרדת' גזבר המלכות. כמו-כן, דאג המלך לכוח מגן ממיטב לוחמיו ולסידורי ביטחון לאורכו של המסע באחריות מושליו השונים, שהבטיחו את שלום העולים לארץ הקודש.

כך יצא לדרך המפעל הציוני הראשון, אם תרצו ('אין זו אגדה'), כך נולדה בפרס הציונות, שבזכותה ורק בזכותה וברצון שמים, זכינו שייבנה בית שני.

תשע שנים נמשכו ההפרעות למימוש הגאולה הציונית, בתוכן מותו של 'כורש' והתעמרות 'כנבוזי' בנו היורש והרשע בבני ישראל. הפרויקט הנבואי של 'כורש' עלה איפוא על שרטון והמתין עד לעלייתו של 'דריוש' בן 'היסטאספיס' לשלטון. קודם לכן, נדר 'דריוש' נדר לאלוהי ישראל, שאם אכן יומלך למלך פרס, יראה בכך אות משמים והוא ישיב לבני ישראל את כל שאר כלי המקדש שנבזזו על-ידי הבבלים ואף ידאג להשלים את בניית המקדש. יש להניח, שאת פרטי הנדר חשף המלך המיועד באופן אישי בפני ידידו הקרוב והטוב זרובבל, נשיא היהודים בבבל.

'דריוש', כמו 'כורש' קודמו במלכות, ראה עצמו מחויב ל"מפעל הציוני" ולשלומו של עם ישראל היושב בציון, ולא חסך במאמצים ובאמצעים, על-מנת להשלים את המשימה.

מלכי פרס תמכו ביהודים מתוך אמונה בשותפות גורל, והגדיל לעשות המלך 'דריוש', שאף פטר את היהודים ממיסי הממלכה והעניק להם חופש ביטוי וחופש פולחן מוחלט. הוא שלח עמם חיל משמר ואפילו חייב את הפניקים להשתתף במאמץ לבניית המקדש ולשלוח עצי ארז מארץ הלבנון.

לאחר מותו של 'דריוש', תפס את השלטון בנו 'אחשוורוש', הידוע גם בכינויו: 'ארתכשרכשש' ה-1, שכמו אביו טוב הלב וירא השמים, אהב את היהודים וכיבד אותם מאוד.

אילו למד מעט היסטוריה, היה נשיא אירן נדהם לגלות, שעזרא הכהן הגדול היה מידידיו הקרובים ביותר של המלך 'אחשוורוש', בעוד נחמיה היהודי היה 'שר המשקים' בחצרו ואף הוא התחבב מאוד על המלך. המלך 'אחשוורוש', כיבד את בני ישראל באופן יוצא דופן ונישואיו לאסתר, אחייניתו של מרדכי, ידידו הטוב של 'דריוש' אביו, הם ההוכחה לכך, כמו גם אתר הקבורה המטופח של השניים בפרברי הבירה.

אכן זהו אותו מרדכי, יהודי ציוני, שמונה למשנה למלך פרס ושותף לשלטונו.

ואם כל האמור לעיל אינו מספק את נשיא אירן, אזי כדאי שיעלעל גם בפרק עלילותיו של 'המן בן המדתא', שזמן קצר קודם לכן, קם עלינו לכלותנו. הרשע שטמן פח ליהודים, נענש בסופו של דבר על-ידי 'אחשוורוש' ונתלה על העץ הגבוה, שהכין הוא עצמו למרדכי היהודי.

מלכי פרס הגדולים התאמצו ועשו רבות על-מנת להבטיח את קיומו ועתידו של העם היהודי, ואילו הנשיא האירני השיעי, תאב השלטון, מאיים עלינו לכלותנו. הוא, אחינו האובד, מאיים להרוס בנשק גרעיני את המפעל הציוני החשוב ואולי המשפיע ביותר בהיסטוריה האנושית, שהקימו אבות אומתו.

משטר האייתולות, ובתוכם הנשיא אחמדינג'אד מסרבים להבין, שקיומה של ישראל והמשכו של המשטר הציוני בארץ ישראל, אינם תלויים עוד ברצון השליטים בטהרן ואפילו לא במעשיהם הזדוניים, באתרי הגרעין הגלויים והחבויים, ברחבי אירן, אלא רק בהחלטות שיתקבלו בירושלים בירת ישראל. הפעם, בניגוד לעבר, יש בידי היהודים את היכולת לחרוץ את גורלה של אירן.

אחמדינג'אד היהודי, או השיעי, כמו גם סדרת הרשעים הקדמונית הבלתי נלאית ובהם: 'כנבוזי' המלך, 'בגוהי' שר הצבא, 'המן בן המדתא', ואפילו הצוררים בני זמננו היטלר או סטלין, הינם שליחי השטן והרוע בהתגלמותו, אך סופם שהם נעלמים מעל במת ההיסטוריה בבושת פנים, בפח שטמנו לעצמם.

לפיכך, טוב היו עושים נשיא אירן, 'מחמוד סבוררגי'אן אחמדינג'אד', וכנופיית האייתולות מטהרן, אילולא שלחו ידם בברית הדמים הנצחית, בין בני עמם לעם ישראל והולכים דווקא בדרך מלכי פרס. זאת אינה עוד ברית, אלא התגשמותה של נבואה היסטורית מקראית.

עמינו העתיקים והמפוארים, בני אלמוות הם, לעד יתקיימו, שכן "ככה ייעשה לעמים גדולים שמלך המלכים חפץ ביקרם".