עיבדו את ה' בשמחה

לפני שנים לא מעטות התארחתי בשבת בבית מלון יהודי ידוע באחת מעיירות הנופש המובילות בשווייץ. בליל שבת היה בית הכנסת של המלון גדוש בעשרות מתפללים, הן אורחיו והן מן הסביבה. ביניהם צד את עיני אדם שלא הפסיק להתפלל בקול בוכים. "ה' מָלָך, תגל הארץ" - אמר והמשיך להיאנח. "שמעה ותשמח ציון" - והוא בבכיו. "לכה דודי לקראת כלה, פני שבת נקבלה" - כולם שרים והוא בשלו. "מזמור שיר ליום השבת" - ואצלו נמשכת הקינה. סברתי שאולי מדובר, לא עלינו, ביהודי הסובל מדיכאון קליני. אך לאחר התפילה אורו עיניו, הוא חייך לכל הסובבים אותו, לחץ ידיים בחמימות וניתן היה לראות שעונג השבת ממלא אותו.

מה קרה כאן? נדמה לי, שאותו יהודי - שוודאי התפלל בכוונה רבה - פשוט לא שם לב למשמעות של המילים היוצאות מפיו. הוא כל כך רגיל להתפלל ולהתחנן בבכייה לפני בורא העולם, עד שגם כאשר התפילה עצמה היא שיר הלל והודאה למי שאמר והיה העולם - בכיו נמשך מאליו.

אך לא זוהי דרכה של היהדות. אכן, יש מקרים בהם יש להתייצב לפני ה' בחיל ורעדה. יש מקומות בהם הבכי מתבקש ואף רצוי. אך ככלל, היהדות רוצה שהאדם יעבוד את בוראו בשמחה. "עיבדו את ה' בשמחה, בואו לפניו ברננה" - אומר דוד המלך. ואילו התורה מרחיקת לכת וקובעת: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל - ועבדת את אויבך אשר ישלחנו ה' בך, ברעב ובצמא ובעירום ובחוסר כל". השעבוד לאויב אינו בא רק משום שעם ישראל לא עבד את ה', אלא משום שלא עבד אותו בשמחה.

בחג הסוכות ובשמיני עצרת, השמחה היא מצות העשה מעניינו של יום. "ושמחת בחגך והיית אך שמח" נאמר על מועדים אלו, המכונים בתפילה "זמן שמחתנו". וכבר אמר הגאון מווילנא, שזוהי המצוה הקשה ביותר בתורה: לשמוח שמונה ימים ברציפות ולא לתת לעצבות כלשהי לחדור ללב.

אך הנה, בשמיני עצרת נתייצב בבתי הכנסת ונאמר שתי תפילות שהן היפוכה של השמחה: הזכרת נשמות ותפילת גשם. הראשונה מעלה את זכרונם של קרובינו שהלכו לעולמם, של חיילי צה"ל שנהרגו ושל קורבנות השואה. השנייה היא תחינה באווירת הימים הנוראים על הגשם, שחשיבותו ברורה כיום לכל בר בי רב. הכיצד מגיעות תפילות אלו דווקא ליום האחרון של זמן שמחתנו?

שאלה דומה שאל לאחרונה הרב שלמה דיכובסקי, מחשובי רבני דורנו. בעומדו בתחילת הסליחות הראשונות ציין הרב דיכובסקי, שאנו אומרים את הסליחות ברוב פאר והדר, עם חזנים ומקהלות וניגונים ושירה - בעוד שלכאורה בקשת סליחה צריכה להיעשות תחת אימת הדין. ועוד אנו רואים, כי עזרא ונחמיה היסו את שבי ציון שעמדו ובכו בראש השנה, כאשר הסתבר להם שעברו על חוקי התורה, ואמרו להם: "לכו איכלו משמנים ושתו ממתקים... כי חדוות ה' היא מעוזכם". ועוד אמרו חכמינו, כי בעוד אדם העומד לדין שרוי בחרדה עצומה, ישראל באים לימי הדין מתוך שמחה וביטחון שייצאו זכאים. כיצד ייתכנו כל אלו?

תשובתו של הרב דיכובסקי היתה, שהשמחה נובעת מכך שהדבר תלוי בנו. אדם העומד לדין בבית המשפט, תלוי בסופו של דבר באחרים - בתובע, בסניגור, בעדים וכמובן בשופט. לעומתו, המתייצב בפני בית דין של מעלה יכול לחזור בתשובה וכך לצאת זכאי - ואין הוא זקוק לאיש מלבד עצמו על-מנת לעשות זאת.

שאלתו ותשובתו של הרב דיכובסקי היו מקוריות ומאירות עיניים, והן אכן מתארות את התהליך העובר על היהודי ירא השמים החל מהסליחות הראשונות ועד לסיומו של חג שמיני עצרת. ואולי מותר להוסיף עוד נדבך.

מדוע מטיפה היהדות לעבודת ה' בשמחה? אין זאת אלא שדווקא מתוך השמחה ניתן להגיע להתעלות הגבוהה ביותר. אנו יודעים היטב מחיי היום-יום, שמצב רוח טוב מביא להרבה יותר יצירתיות מאשר מצב רוח רע. "אין לי מצב רוח" - זוהי תשובה נפוצה כאשר אנשים נשאלים מדוע אינם עושים פעולה זו או אחרת. ברור שיש מצבים בהם הרצינות מתחייבת והצחוק יהיה בלתי הולם. אך בסך-הכל, הרבה יותר נוח ונעים לעבוד מתוך שמחה מאשר מתוך עצב.

עבודת הבורא אינה יוצאת מכלל זה. נכון שצריך להתייצב בפניו ביראת כבוד, בתחושה של גדלותו לעומת אפסות האדם, בידיעה ברורה שאנו המבקשים והוא המעניק. אך רצינות וכבוד אינם מילים נרדפות לעצב ודיכאון. אפשר להיות רציני - ושמח. אפשר לתת כבוד - ולחייך.

שמיני עצרת אינו סתם יומו האחרון של זמן שמחתנו; הוא היום בו השמחה מגיעה לשיאה. (ואין לכך קשר לשמחת תורה; יום סיום התורה ותחילתה נוסף רק בתקופת הגאונים, ובחו"ל עד היום אלו שני ימים נפרדים). זהו היום עליו אומר הכתוב "עצרת תהיה לכם", וחז"ל הסבירו שזהו יום הקירבה שבין הקדוש ברוך הוא לעמו. בשבעת ימי סוכות הקריבו במקדש 70 פרים כנגד אומות העולם, בתפילה לשלום ולשגשוג לעולם כולו. שמיני עצרת, לעומת זאת, הוא היום בו מבקש ה' מישראל: הישארו עימי עוד יום אחד ונשב רק אנחנו לשולחן, זה היום שלי ושלכם בלבד. ומובן שאין שמחה גדולה מזו של מי שמגלה, שהוא בן-ביתו האהוב של המלך ואין בלתו.

לכן, דווקא שמיני עצרת הוא היום המתאים ביותר לשתי התפילות הרציניות המחברות אותנו אל עברנו (הזכרת נשמות) ואל עתידנו (תפילת הגשם). כאשר אנו מצויים בשיא השמחה, אנו יכולים להתפלל בריכוז מוחלט לעילוי נשמותיהם של קרובינו ובעקיפין גם לתחיית המתים. ואז אנו יכולים גם להתפלל בכוונה מלאה לשנה גשומה וברוכה, שנת שפע ופרנסה. השמחה מביאה אותנו אל סף ארמונו של מלך מלכי המלכים, ומכאן כבר הרבה יותר קל להגיש בפני המלך עצמו את בקשותינו.