נובל וכדורגל

עד כאן בתיאוריה, ומכאן להשלכות על ישראל. בואו נכיר בעובדה, שלעם היהודי בדרך כלל אין יתרון בכוח אלא במוח. לא במקרה, חלקם של היהודים (כולל אלו שמוצאם יהודי) בכלל זוכי פרס נובל גבוה פי מאה מחלקם באוכלוסיית העולם: 20% מן הזוכים לעומת 0.2% באוכלוסיה. לא במקרה, לישראל יש כבר תשעה זוכי פרס נובל - למעלה מ-1% מן הזוכים, בעוד תושבי ישראל מהווים רק 0.14% מתושבי העולם (ויש לזכור שישראל קיימת 61 שנה, ופרס נובל - 104 שנים). ומצד שני, בספורט אנחנו רחוקים מאוד מלהיות מעצמה, למעט כמה ענפים שוליים (שיט, ג'ודו וכדומה).

המסקנה המתבקשת היא, שמדינת ישראל צריכה להשקיע הרבה יותר במדע, בחינוך ובהשכלה, גם על חשבון ההשקעות בספורט. דווקא משום שהספורט הרבה יותר פופולרי, המדינה צריכה להותיר אותו לכוחות השוק ולצרכנים. אם הספורט ינוהל כהלכה, הוא יכול אפילו להיות רווחי; ואם לא יהיה רווחי - סימן שאינו מנוהל כראוי. בכל מקרה, כאשר בענפים המובילים נמצאת הבעלות על הקבוצות בידי גורמים כלכליים, אין שום סיבה שהמדינה תעניק סובסידיות ותמיכות. ואילו בענפים האחרים - לא יקרה כלום אם נכיר בכך שאנחנו חובבנים, נעסוק בספורט לשם ההנאה והבריאות, ולא נכריז שמטרתנו היא לכבוש את אליפות העולם.

באותה מידה, הגיע הזמן להפסיק עם הבלוף הקרוי "ספורטאים מצטיינים" המקבלים למעשה פטור משירות צבאי (כי מה שהם עושים הוא עלבון לחיילים שמשרתים באמת). שלא לדבר על אותם "ספורטאים עילויים" כמו בן סהר, שזכה לחוק מיוחד המאפשר לו לחמם את ספסל המחליפים בקבוצות אירופיות בינוניות במקום לשרת בצה"ל. עתידנו אינו תלוי באלו שמוחם ברגליהם, אלא באלו שכוחם במוחם. הרבה יותר חשוב לאפשר למדעני העתיד שלנו להתחיל בלימודיהם כבר בגיל 18, כך שלא יהיו בפיגור מובנה של שלוש שנים לעומת מתחריהם בעולם. אם צה"ל יכול להסתדר בלי מאות "ספורטאים מצטיינים", שבהמשך הדרך גם משתכרים מאות אלפי שקלים בשנה וגם לא מביאים אותנו לשום מקום, הוא ודאי יכול לוותר על מספר דומה של תלמידים מצטיינים במקצועות כמו רפואה, כימיה, פיזיקה וביולוגיה.

מי יכול לחולל שינוי כזה? לא הפוליטיקאים, זה בטוח. הללו חושבים לכל היותר על ה"פוטו-אופ" הבא ועל האפשרות לקפוץ לפודיום המנצחים באולימפיאדה לעיני כל העולם. בעיטת פתיחה במשחק כדורגל נותנת הרבה יותר חשיפה מאשר חנוכת מעבדה במכון ויצמן, וזה הרי המדד הכמעט-יחיד של פוליטיקאים.

המהפכה צריכה לבוא מהשטח: מחתני פרס נובל שיתארגנו וינצלו את החשיפה לה זכו, מסטודנטים מצטיינים שיתבעו (גם באמצעים משפטיים) את אותן הטבות שמקבלים עמיתיהם הכדורגלנים, מאנשי עסקים שיתמכו במדע ולא רק בספורט, מהתקשורת שתקדיש מקום צנוע (ואיננו מבקשים מוספים נפרדים דוגמת אלו של הספורט) לפעילות המדעית שלנו. כי עתידנו הוא בפרס נובל ולא במונדיאל.