פרס נובל לשלום לנשיא אובמה - הוא מסר של התרפסות, התחנפות והתבטלות למעצמת על, על כוונות והצהרות בלבד. פרס לנשיא, שמנהל שתי מלחמות במקביל והפתרון לשלום לא נראה באופק. הנשיא אובמה עדיין לא הוכיח אף הישג, באף אחד מהתחומים עליהם הכריז בחגיגות במסע הבחירות המוצלח שלו - שהביאו לבית הלבן.
הרצון לשינוי, הרצון לחידוש, לרענון, לציפייה למשהו חדש ומרענן, היא בהחלט מובנת, אבל זה עדיין לא קריטריון לזכייה בפרס כה יוקרתי. אומנם יש משקל רב, לאישיותו ולרצונותיו של נשיא ארה"ב, יש חשיבות גלובלית לחתירתו לשינויים בכלכלה, בחברה, בפוליטיקה ואפילו בהצהרותיו על פירוק הנשק גרעיני. אבל הצהרות לחוד ומציאות לחוד. כבר אמרתי וכתבתי בעבר, שממשל ארה"ב, בראשות אובמה, לא מבין את המנטליות של המזרח ואת המזרח התיכון בפרט.
ממשל אובמה חושב ומתכנן במושגים מערביים, שאינם נקלטים במזרח התיכון. תוכניתו של אובמה להגיע להסכם עם הפלשתינים, תוך שנתיים, היא בלתי מציאותית בעליל. בכנס פתח, שהיה בבית לחם לאחרונה, התקבלו מספר החלטות המונעות את השגת ההסכם המיוחל עם הפלשתינים.
ואלה עיקרי ההחלטות:
א. לא להכרה במדינה יהודית.
ב. המשך המאבק המזוין.
ג. ירושלים (כולה) בירת פלשתין.
ד. זכות השיבה - תישמר.
ה. לא לשכוח - אבו מאזן הוא מכחיש שואה (עבודת הדוקטורט שלו במוסקבה).
לאור החלטות אלה - אין כל בסיס להסדר סופי, מקסימום הסדר זמני מעין הסכם, אי לוחמה, שלום קר, הודנה לטווח ארוך.
הרצון של ביבי וברק להתחיל במגעים עם אבו מאזן, הוא לצורך פוליטי בלבד. דהיינו: לרצות את אובמה מחד-גיסא ולהראות רצון טוב ומשיכת זמן ובזבוזו על דיונים עקרים מאידך-גיסא. להזכיר, גב' ציפי לבני, בהנחיית אולמרט, ניסו משך שלוש שנים להגיע להסכם, תוך ויתורים מפליגים, שביבי והליכוד לא יסכימו עליו לעולם, וגם זה נכשל. אי-הכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית הוא מכשול בלתי עביר שאסור לוותר עליו.
בתוכנית החלוקה ב-1947 הציע האו"ם הקמת שתי מדינות: מדינה יהודית ומדינה ערבית (לא פלשתינית), הערבים סירבו ויצאו למלחמה, שתוצאותיה קבעו את גבולות מדינת ישראל עד 1967. התעקשות נוספת מצד הפלשתינים פירושה - המשך הקיפאון והגדלת גבולות המדינה למזרח, הוספת כל גושי ההתיישבות הגדולים ושליטה על שטחים אסטרטגיים החיוניים לביטחון ישראל. אם רוצים לשקוע בנוסטלגיה - אפשר לציין את "תוכנית אלון" כבסיס לתוכנית הליכוד להסדר עם הפלשתינים.
פרס נובל לשלום לאובמה - מסנדל אותו כנגד תקיפת הכורים הגרעיניים באירן. הסכנה, בפרס זה, שהיא מסנדלת אולי גם את ישראל, שזקוקה לאישור ולעזרה של ארה"ב והקהילייה האירופית. האם השבדים חשבו על זה? אולי האם יצליחו בכך - העתיד יוכיח.
השיקולים הפוליטיים במתן פרס נובל לשלום, שונים כמובן משיקולים של פרס נובל לכימיה, לרפואה, לכלכלה ואפילו לספרות. אם ניקח הפרסים שקיבלו רבין ז"ל + פרס + ערפאת, על "
הסכם אוסלו" ומאמציהם לקידום ולפתרון השלום באזור אז, עדיין יש תקווה לעתיד. למרות הפרס, החיבוקים, הנשיקות והציפייה ל"מזרח תיכון חדש", כחלומו של פרס, התוצאות היו מאכזבות בהתאם. "הסכם אוסלו" - היה כשלון מוחץ עם תוצאות הרסניות עד ימינו אלו.
האלמנט החיובי היחידי מההסכם, שגם מקבלי פרס נובל יכולים להפר ולבטל את התחייבותם להשלמת ההסכם. כך קרה, שערפאת, זוכה הפרס, הפר ברגל גסה את "הסכם אוסלו", דבר שאולי מותיר פתח לאובמה לתקוף את אירן כלכלית או צבאית, למרות "הסנדול" שבקבלת הפרס.
מיותר לציין שאם מדובר בהצהרות שאיפות ל"שלום עולמי", ניתן היה להעניק פרס נובל לשלום - גם לעשרות דוגמניות שנבחרו למיס תבל, שהכריזו חגיגית ששאיפתן להביא לשלום עולמי. למרות שקשה להאמין שהפרס ישפיע על העולם או על האיסלאם הקיצוני, לשנות עמדותיו, כדאי להאמין שהרי התקווה היא חלק אינטגרלי מחלום, ומותר גם לנו לקוות ולחלום.
