משנתו "חסרת הפניות" של גולדסטון

ברור עתה כי ד"וח ועדת גולדסטון לא יירד אל תהום הנשייה, לפחות לא בקרוב, כשם שבדיעבד נהיר כי גישתה של ישראל כלפי "נזקיה" הפוטנציאליים של הוועדה הייתה נגועה בהערכת חסר מהותית. הגישה המזלזלת משהו, כבר במועד כינונה וקביעת הרכב חבריה, הותירה בפני השופט גולדסטון מרחב פעולה בלתי מוגבל כמעט, ובממד המהותי גם הקלה עליו את המלאכה, שהוגדרה בנוסח תמים למדי - כ"ליקוט עובדות" (FACTS FINDING).

גישת "בת היענה" של ישראל בסוגייה זו גרמה בעקיפין גם להיעדר מוטיבציה לתהות על קנקנו של יושב-ראש הוועדה, השופט גולדסטון עצמו, בשעה שהיה ברור כי לפחות לגבי חלק מחברי הוועדה ובעיקר הפרופ' כריסטין צ'ינקין, יש "קופת שרצים" בהקשר העוין כלפי ישראל. לכאורה נהנה ריצ'ארד גולדסטון מהילה של הגינות, יושרה ואובייקטיביות חסרת פשרות, גם בשל פעילותו האמיצה במסגרת התנערותה של דרום אפריקה ממשטר ה"אפרטהייד" והן כפועל יוצא של מעורבותו בוועדות חקירה מטעם האו"ם, דוגמת זו שפעלה באזור הבלקנים, בעקבות המלחמה באזור זה.

התהיות בעניין הזיקה האפשרית שבין היותו יהודי לבין השתדלותו להפגין "נשמה יתרה" של אובייקטיביות, הולכות ומתחוורות כחסרות בסיס. לו היה מנוהל תחקיר של ממש בעניינו של גולדסטון, אפשר שהיה מקום לפעול מלכתחילה, לפסילת כשרותו לעמוד בראש ועדת האו"ם לעניין מבצע "עופרת יצוקה".

מסתבר כי כישוריו של ריצ'ארד גולדסטון כשופט נטול פניות, אינן עולות בקנה אחד עם הרקורד העוין לישראל שדבק בו, ואשר בא לידי ביטוי ממוקד סביב פעלתנותו של ארגון HUMAN RIGHTS WATCH להוקעת התנהגותו של צה"ל במהלך מלחמת לבנון השנייה. כזכור, הוביל ארגון ה-HRW ובפרט מנהלו, KEN ROTH, הלך רוח ארסי ושקרי כלפי ישראל, בדגש להאשמתה הישירה ב"פגיעה ישירה ומכוונת באוכלוסיה אזרחית", וכן הקביעה כי "באופן חוזר ונשנה כשלה ישראל בהתקפותיה בלבנון להבחין בין אזרחים לבין לוחמים". באותה עת כיהן השופט גולדסטון בדירקטוריון של ארגון זה, וניכר כי היו לו יד ורגל בניסוחים האנטי ישראלים.

יתר על כן, ריצ'ארד גולדסטון יצא מגדרו כדי לנסות להזים טענות ישראליות בדבר חד-צדדיותו של דוח HRW לנושא מלחמת לבנון השנייה (2006), כאשר פרסם מכתב תגובה למאמרו של הפרופ' ג'ראלד סטיינברג מישראל, ובו קבע כי "כחבר במועצת המנהלים של הארגון, אני יודע כי ל-HRW עשרות שנים של ניסיון בתיעוד ובחינה של מעשים חריגים בשדה הקרב, לא רק במזרח התיכון אלא אף בבלקאן, בצ'צניה ובדארפור, וכי המוניטין הראויים של הארגון משדרים דיוק וגישה הוגנת שאינה משתמעת לשני פנים". לטענתו, "סטיינברג לא סיפק כל עובדה עדכנית שהיה בה כדי להזים את טענת HRW כי אין כל הוכחה להימצאות גורמים צבאיים של חיזבאללה ביותר משני תריסרים של מקרים שנחקרו ובהם נהרגו אזרחים". גולדסטון מגדיל לעשות בעצם הטפת המוסר לישראל לפיה, "גיוס ממד האנטישמיות והשימוש במונח עלילת דם, לא זו בלבד שלא ישפרו את המוניטין של ישראל אלא אף יפגמו בסיכוי שישראל תפנים את טעויותיה ותימנע מהישנות טעויות העבר. במקום להטיח האשמות בארגון HRW בדבר גישה מוטה ומפלה, ובכך שבארגון אינו מיומן ומונחה רגשנות, היה עדיף לנקוט מידה של בקרה עצמית".

די באמור לעיל כדי לספק עילה מעוגנת כדבעי, להצגת טיעון של ניגוד אינטרסים מובהק הנובע מעצם מינוי של גולדסטון, מבכירי ה-HRW העוין בעליל לישראל, ליושב-ראש ועדת החקירה של האו"ם לעניין מבצע "עופרת יצוקה". סיווגו של השופט גולדסטון כ"פסול לעדות" היה מהלך מתבקש גם בהינתן עמדתה הרשמית של ישראל להחרים את עבודת הוועדה. "מי שנכווה ברותחין" מגישתו העוינת כלפי ישראל, חזקה שייזהר בצוננין, קרי - בבואו למנות אישיות "אובייקטיבית" למשימה בעלת רגישות אזורית ובינלאומית.

ועתה מסתמן כי השופט גולדסטון נטל על עצמו את משימת הסניגוריה הדינאמית על ממצאי הוועדה שבראשה עמד, עד כדי גילוי מעורבות חריגה ותמוהה בעניינים הנוגעים לדיפלומטיה ולמדינאות. כך היה בהשתלחותו כלפי שר החוץ, אביגדור ליברמן ("על איזה תהליך שלום הם מדברים? אין בכלל כזה. שר החוץ שלהם לא רוצה בכך"), ולאחרונה גם כלפי הממשל האמריקני ("עדיין לא שמעתי מממשל אובמה מה היו חוסר הדיוקים שנמצאו בדוח"). יש לתהות מי הסמיך את גולדסטון להוביל קמפיין אובססיבי מונחה משימה, ולהתפלמס מעל כל במה אפשרית עם מבקרי ממצאיו בעולם החופשי. בנוהגו בדרך זו נחשף פרצופו האמיתי של השופט הנאור, כמי שהיה ונותר נאמן למדיניות המוטה בעליל של ארגון HUMAN RIGHTS WATCH. בהקשר זה ייאמר גם כי יש תימוכין לטענה כי גולדסטון "מיחזר" בדוח שלו על "עופרת יצוקה" כמה מהשקרים הבוטים שנכללו בדוח HRW על מלחמת לבנון השנייה, ובראש ובראשונה השימוש החוזר ונשנה בטענה הכוזבת כי צה"ל ירה במכוון באזרחים (תוך נקיטה במושגים נוקשים במיוחד דוגמת – DELIBRATELY ו-INTENTIONALLY).

בשולי הדברים, אם לא נתנו דעתנו לכך, הרי שיהיה זה מן הדין להזכיר כי האיש הוא חבר בחבר הנאמנים של האוניברסיטה העברית בירושלים.