מה בין ברק לליברמן

היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, מתחמק שוב מביצוע מלאכתו. הפעם בפרשת אהוד ברק החדשה. בשנים 2007-2006 הוא דחה את הקץ ונמנע ממשך זמן רב מלהורות למשטרה לפתוח בחקירות שנדרשו נגד אהוד אולמרט. מזוז גלגל את תפוח האדמה הלוהט לעברו של מבקר המדינה השופט (בדימ.) מיכה לינדשטראוס, ורק לאחר לחצים גדולים, כולל עתירה-שבדרך לבית המשפט העליון, הוא נאנס לבצע את תפקידו. התוצאות ידועות. כך נוהג עתה מזוז גם בפרשת ברק: במקום להורות על חקירה משטרתית מיידית, הוא מתמרן זאת לבדיקה של מבקר המדינה ובפועל מתחמק מביצוע תפקידו. ובינתיים הוא מרוויח זמן וסופר את הימים עד פרישתו המתוכננת בסוף ינואר 2010.

בפרשה החדשה שנחשפה בתחקיר עיתון הארץ התגלה כי הכנסות החברות הפרטיות של אהוד ברק - שהועברו במתנה לבנותיו עם מינויו לכהונת שר הביטחון, הסתכמו ביותר מ-7 מיליון ש"ח. לטענת ברק, המדובר, נכון לאותה עת, בתקבולים עתידיים שהובטחו לחברות אלה עוד מהתקופה שהיה איש עסקים עצמאי, ודבר זה דווח, לדבריו, מבעוד מועד, לגורמים המוסמכים. גרסתו מעוררת שאלות נוקבות, ואף חשדות לפלילים, ולכן אין מנוס מחקירה.

רבים וטובים עלולים לחשוב בטעות כי היועמ"ש מזוז נוהג בזהירות ובשמרנות, ועל כן אינו ממהר לפתוח בחקירה. בכל זאת – המדובר בשר הביטחון של מדינת ישראל. אך מי שמכיר היטב את החוק ואת הפרקטיקה הקיימת, וגם את הנפשות הפועלות, אינו יכול להתעלם מהעובדות שלהלן:

• סמכות המבקר מוגבלת – למבקר המדינה אין כלל סמכות חוקית ו/או כלים כדי לבדוק פרשה זו. שכן, למבקר אין סמכות לדרוש מחברות פרטיות שנתנו את הכסף לחשוף בפניו חשבונות ו/או מסמכים ו/או הסכמים. הבעיה מתעצמת מכיוון שמדובר חברות פרטיות, קל וחומר כאשר מדובר בגורמים או תאגידים זרים בחו"ל שנמנו עם לקוחותיו של ברק. למבקר המדינה אין, בשורה התחתונה, את הכלים כדי לכפות את בקשותיו;

• הסמכות בידי המשטרה – בידי משטרת ישראל יש את הסמכות ואת הכלים כדי לבצע חקירה רצינית, כולל חיקורי דין בחו"ל, ככל שאלה יידרשו;

• הדמיון בין עסקי ברק לאלה של ליברמן – פרשת ברק החדשה דומה, בקווים כלליים, לפרשת השר אביגדור ליברמן: שני האישים הרוויחו מיליונים כאנשי עסקים פרטיים; חברות שהעבירו לבנות קיבלו מיליוני ש"ח לאחר ששבו לתפקיד ציבורי בכיר; בשני המקרים מדובר בסכומי כסף חריגים. השאלה הבלתי נמנעת: מדוע מתחמק היועמ"ש מפתיחת חקירה נגד ברק כפי שנהג, ובצדק, כלפי ליברמן;

• האינטרס הציבורי – דווקא מכיוון שמדובר באיש ציבור בכיר ושר בממשלה, גובר האינטרס הציבורי לבירור ענייני ומהיר של הפרשה. הדרך הנכונה לעשות את היא בחקירה משטרתית שיכולה להגיע לכל החשבונות והמסמכים ולכל האישים המעורבים.

• כבדהו וחשדהו – דווקא במקרה של ברק, יש לנהוג בו על-פי הכלל: "כבדהו וחשדהו". נזכור נא:

• א) ממצאי המבקר בפרשת טאורוס מצביעים על חפיפה מסוימת בין לקוחותיה של נילי ברק-פריאל לבין כמה מהתורמים לקמפיין הבחירות של ברק;

• ב) בבחירות בהן זכה לראשות הממשלה, ביצע ברק מעשים בלתי כשרים. הפרשה שנודעה כ"פרשת עמותות ברק" טרם בוררה עד תום עד היום, לא במעט בגלל אוזלת ידם של פרקליטת המדינה דאז עדנה ארבל והיועץ המשפטי לממשלה דאז אליקים רובינשטיין, וגם בשל זאת שברק הקיף עצמו, מבעוד מועד, בכמה עסקנים-נאמנים, ששמרו על זכות השתיקה בחקירה המשטרתית שהתקיימה;

• יד רוחצת יד? – סוד גלוי הוא כי ברק הפך, לפחות בעיני עצמו, למרות שובל הפרשות שמאחוריו ומלפניו, למגן כביכול של שלטון החוק. עכשיו הוא פועל למניעת פיצול סמכויות היועץ המשפטי לממשלה, ונחזה להיות – לפחות בעיני חבורת משפטנים בכירה (בהם: אהרן ברק, דורית ביניש, מני מזוז, משה לדור ואחרים), כמגינה ומושיעה.

חובתו של מזוז היא להימנע, ולו ממראית עין, של מה שעלול להיראות כיד רוחצת יד. היינו: אתה מספק לנו הגנה פוליטית ואנו שומרים עליך מכל משמר... מבחן התוצאה, אגב, מעלה חשש כי אהוד ברק זוכה בכל זאת ליחס מועדף, דבר שמלמד על הצורך הדחוף לפצל את תפקיד היועץ המשפטי לממשלה [ראו גם: לפצל ומהר].