בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
העולים החדשים שהגיעו לפה בשנות החמישים הגיעו ואוצר בפיהם ● עברית מדוברת ממש כמו אז בימי התנ"ך, אותנטית ● אך לפקידי הסוכנות ההונגרים והפולנים, שהיו עסוקים בהשרדות המדינה באינקובטור, לא היה פנאי להעריך את האוצר, והם 'טחנו' אותו בכור ההיתוך האשכנזי-בן-גוריוני ● תענוגות העברית (כ"ח)
|
הנה הגיעו דוברי העברית האותנטית. פקידי הסוכנות שהיו עסוקים בהשרדות המדינה לא שמו לב [לע"מ]
|
|
|
|
|
|
|
|
אפילו שמות מקראיים "חדשים", שנעשו מקובלים בציבור רק בתקופה הציונית בשל הקשר שלהם לכוחנות ולאיזו עוצמה גופנית גויית למחצה, כמו אהוד, עומרי, אמציה, יפתח, עוזי וכדומה – נֶהֱגים כיום במלעיל ומאבדים בכך את כוחם ואת טעמם | |
|
|
|
|
ספרו הראשון של אפרים קישון נקרא "העולה היורד לחיינו" (1951, עם איורים של המחבר עצמו), ובפרפראזה על הכותר המבריק של קישון, שהיה בעל מבטא מלעילי הונגרי מובהק, נבחרה הפעם כותרתו של טור זה. שלטון המלעיל בעברית שלנו הולך ומתעצם ופורץ את כל הגבולות שהתוו לו מחיי הלשון. אחת הסיבות לכך, כפי שהראינו בטור הקודם, היא בידול משמעות (יונה הילדה לעומת יונה העוף). סיבה אחרת לכך, בעלת אפקט רחב יותר, היא השפעת היידיש. לשון זו, שהייתה ידועה היטב לרבים מתושבי הארץ היהודים לפני העלייה הגדולה מארצות המזרח ונמצאה ברקע הלשוני גם של אלה שלא ידעו אותה, נוטה להגות במלעיל שמות מקומות ואנשים. לכן, מרבית דוברי העברית שהיו כאן בשנות ה-40' ובתחילת שנות ה-50' הגו במלעיל שמות כמו באר-טוביה, פרדס-חנה, ראשון-לציון, זכרון-יעקב, נחלת-יהודה, מגדיאל, טבריה, יפו, חיפה, עכו וכיוצא באלה, וכך נֶהֱגים שמות אלה בפי מרבית הציבור גם כיום. השם "יפו" במלעיל מופיע אפילו בפי דובר רשמי של התרבות הישראלית, מנהל מחלקת התרבות בעיריית תל אביב-יפו המציג מדי יום שישי בבוקר בגלי צה"ל את אירועי התרבות של סוף השבוע בעירו, הנקראת בפיו פעם תל אביב-יפו ופעם תל אביב-יפו. האיש המסכן פשוט אינו יודע מה בדיוק לומר, ולכן הוא הוגה את שני סוגי ההגייה באותו משפט ויוצא ידי חובת הכל. לא רק שמות מקומות אלא גם שמות פרטיים הגו יוצאי מזרח אירופה במלעיל, כגון מנחם, נחום, חיים, יצחק, אברם או מוישה (הדיפתונג, כלומר הדו-תנועה "אוי" במוישה נהגה בקלות בזכות המלעיל, מי שיהגה שם זה במלרע ייווכח כי הדיפתונג נוטה להתכווץ לתנועת "אוֹ"). אפילו שמות מקראיים "חדשים", שנעשו מקובלים בציבור רק בתקופה הציונית בשל הקשר שלהם לכוחנות ולאיזו עוצמה גופנית גויית למחצה, כמו אהוד, עומרי, אמציה, יפתח, עוזי וכדומה - נֶהֱגים במלעיל ומאבדים בכך את כוחם ואת טעמם. למותר לציין, שסיומות ההקטנה והחיבה - חיימקה, איציק, אבריימלה (אצל החרדים גם אבריימי), מוישלה וכיוצא באלה - הן ירושה לנו מתקופת החדר של העיירה המזרח אירופית, אותו חדר שתקף יוסף חיים ברנר בזעם לפני תשעים שנה ודרש לבער אותו מקרבנו על סגנונו ועל נגינתו.
|
|
יהלום נתפס בדרך כלל כדבר רצוי, אך לא אם הוא נתקע בוושט של תינוק, שאז הוא נתפס כגוף זר שיש לסלקו מיד. הכל עניין של הקשר. זהו מקור הטרגדיה שקרתה למבטא העתיק שלנו, שהובא אלינו מן המזרח והוגש לנו בשלמות ובאופן אותנטי. בהקשר של השנים 1950 או 1951 הוא נחשב כאן גוף זר. | |
|
|
|
בתחילת שנות ה-50' חל בחיי העם היהודי מאורע היסטורי גדול: בלי הרבה טקסים ובלי תגובה של ממש מצד ה"קהילה" הבינלאומית, קטעו הערבים באכזריות ובאטימות לב את ישיבתם הרצופה של היהודים בארצות המזרח וגירשו אותם כשרק מזוודה אחת בידם, לאחר שהחרימו את כל רכושם. תחילתה של ישיבת היהודים באותן ארצות הייתה לפני יותר מ-2,700 שנה, בטרם נולדו הערבים, כאשר סרגון מלך אשור כבש את ממלכת ישראל (הממלכה הצפונית) והגלה את תושביה לחבל הארץ הנקרא כיום כורדיסטן. מאז ישבו יהודים ברציפות בכל ארצות המזרח, שמרו על דתם, על מנהגיהם העתיקים שמקורם בבית המקדש, שימרו את לשונם הקדומה כלשון קודש, למדו היטב את הלשון המקומית, תחילה ארמית ולאחר מכן ערבית, פיתחו גם לשון שלישית, יהודית-ערבית, על-פי הניב המקומי (למשל היהודית-הערבית הבגדדית) וחיו את חיי המזרח בסימביוזה עם בני המקום, מתוך כבוד לשלטונם ולמלכותם. לישיבה רצופה זו היה ערך תרבותי עצום של שימור התרבות היהודית העתיקה. העובדה שאותו חלק מזרחי של העם היהודי לא הורק מכלי אל כלי, כפי שקרה ליהודי אירופה מדי פעם בפעם, ולא גורש ממקום למקום תוך קטיעה חוזרת ונשנית של שורשים, איפשרה העברה ישירה מדור לדור של מבטא עתיק, שבו אנו יכולים לטעום מעט מן האופן שבו דיברו פעם אבותינו כאן בארץ ישראל. פילולוגים ובלשנים היסטוריים רואים בעברית שבפי יהודי תימן ובעברית שבפי יהודי בבל מכרה זהב להכרתנו את עצמנו, אך מנהלי הפוליטיקה של התרבות בישראל הנולדת אינם סבורים כך. עם האוצר התרבותי הזה בידיהם, המומים מן האופן שבו בעטו אותם הערבים "שכניהם וידידיהם" החוצה, הגיעו יהודי עירק לישראל, מדינה חסרת כל, הנאבקת על חייה הפיזיים כתינוק המחפש רק את בקבוק החלב. על האוצרות הלשוניים שהגיעו עם העולים לא היה לאיש זמן לחשוב, גם לא לשרי החינוך ההיסטוריונים ואנשי התרבות בן-ציון דינור וזלמן שז"ר. אפילו יצחק בן-צבי, החוקר המובהק של קהילות ישראל במזרח, לא קם ואמר: בואו ננצל את ההזדמנות וניעזר ביהודי בבל כדי לשפר את מבטאנו. בארץ עסקו הכל בליקוק פצעים ממלחמת העצמאות ועדיין לא החלו אפילו לקלוט את אימי השואה באירופה. פקידי עלייה יוצאי לבוב או פינסק פגעו בגסות בשמותיהם העתיקים של מי שבאו מן המזרח ו"תיקנו" אותם כדי להתאימם לטעמם שלהם, והמבטא העברי העתיק נשמע להם כמשהו שיש לסלקו במהירות מירבית כדי להתאימו לעברית המקומית. יהלום נתפס בדרך כלל כדבר רצוי, אך לא אם הוא נתקע בוושט של תינוק, שאז הוא נתפס כגוף זר שיש לסלקו מיד. הכל עניין של הקשר. זהו מקור הטרגדיה שקרתה למבטא העתיק שלנו, שהובא אלינו מן המזרח והוגש לנו בשלמות ובאופן אותנטי. בהקשר של השנים 1950 או 1951 הוא נחשב כאן גוף זר. את פירותיה המרים של טרגדיה לשונית ותרבותית זו אנו אוכלים כיום בכל פה. שמות מזרחיים עברו השתכנזות לחומרה, והם נהגים בפי שדרים במלעיל, למשל שימון מזרחי, פיני גרשון, לופא קדוש, בני סופר, אזולאי, כחלון (אם כי לעתים שומעים גם כחלון) וכיוצא באלה. במשפטיהם של פוליטיקאים בני עדות המזרח שומעים לא פעם בין מילה למילה את צליל ההשהייה האשכנזי המעורר סלידה "אֵיי". שדרים שהוריהם עלו מתימן, מעירק, ממצרים, מסוריה או מצפון אפריקה מדברים על פיל בחנות חרסינה, מה-שיֶיך, מכבי, הפועל וכדומה.. בסיום תוכנית או משדר הם קוראים את רשימת העורכים, המפיקים והטכנאים ומקנחים לעתים ב"ואנוכי", ובשעת ראיון או שיחה בשידור חי אומרים בחייך. לחגים הם קוראים חנוכה, פורים וטובשבט – הגייה שהיא כבר מלעיל דמלעיל ונשמעת הונגרית ממש. הרדידות הישראלית הזאת מביאה לפגיעה גם בשמות לועזיים, וכך אנו שומעים על אומן הלחימה ברוֹסלי (Bruce Lee ) ועל להקת רדוטצ'יליפפר ( Red Hot Chili Peppers)). אכן, כל אומה ולשון שאינן דוברות אנגלית משבשות אותה על-פי המקובל אצלן, והיפנים אף זכו שייעשה סרט קולנוע על נסיגת היפנית לטובת האנגלית (Lost In Translation), אך השפעת המלעיל בתחום זה אצלנו מלמדת עד כמה הרחיקה השתלטות המלעיל לכת. בעניין השפעת הערבית על המבטא המלעילי בעברית נדון באחד הטורים הבאים, במסגרת הדיון בהשפעתה של הערבית על לשוננו בכללה.
|
|
|
עמוס גורן הוא עיתונאי וסופר ירושלמי ובעבר מנהל מחלקת החדשות לחו"ל ולעולים ב"קול ישראל"
|
|
תאריך:
|
31/10/2009
|
|
|
עודכן:
|
31/10/2009
|
|
עמוס גורן
|
|
|
כותרת התגובה
|
שם הכותב
|
שעה תאריך
|
|
1
|
|
מלרעית
|
1/11/09 09:04
|
|
הרומן "פצע" אינו ספרו הראשון של עדי אבלס. לפני כעשר שנים הופיע הרומן שלו "בשביל זה יש אהבה", ומתברר, שהעלילות בשני הרומנים הן עלילות ניסוי, הבוחנות את המאבק בין אמת ושקר - שני הכוחות הסותרים המפעילים את חייה של החברה האנושית. בשני ספריו חתר המחבר להוכיח, שבניגוד למוסר, המבטיח שכר לדובר האמת ועונש לשקרן, החברה מענישה על אמירת אמת וגומלת על אמירת שקר. היפוך פרדוקסאלי זה התגשם בקורותיו של דניאל מלניק, גיבור "פצע", שהחליט לבדוק באמצעות ניסוי את תגובת החברה כשיאמר רק אמת. כצפוי, החברה קמה עליו מיד להענישו.
|
|
|
"שר הביטחון אהוד ברק כינה את מורדי מפלגת העבודה בכינוי הגנאי שב"חים שוהים בלתי חוקיים במפלגת העבודה" ( מן העיתונות)
|
|
|
1. כוחם הבלתי מוגבל של האוצר ואגף התקציבים, אשר אינם מבינים את מורכבות החיים והשטח ותופסים את המציאות במונחי מקרו כלכלה בלבד.
|
|
|
כשבסתיו 1979 התחילו באירן המהומות שסללו את הדרך להשתלטות חומייני על המדינה, היה נשיא ארה"ב, ג'ימי קרטר, עסוק בדבר שהיה חשוב יותר עבורו: שבירת כוח עמידתו של מנחם בגין מול דרישותיו הלא-מתפשרות של סאדאת בשיחות קמפ דייוויד. חברי הצוות של בגין באותן השיחות הביעו, בכתבי הזיכרונות שלהם, השתוממות על התרכזותו של קרטר בטיפול בבגין, תוך התעלמות מצילומי המהומות באירן, שריצדו על מסכי הטלוויזיה והמחישו את הסכנה לנפילת משטר השאח הפרסי, אותו הוא הגדיר לא מזמן כ-"עמוד של יציבות במזרח התיכון" - יציבות שהייתה חשובה מאוד לאמריקה. הם לא העלו על דעתם שברוב צביעותו ישגר אותו קרטר, תוך זמן קצר, שליח מטעמו אל ראשי הצבא האירני - להזהיר אותם משימוש בכוח נגד ניסיון ההשתלטות האיסלאמיסטית. וכך, אחרי נטרול הצבא, הבינו תומכי השאח שגורלם נחרץ, התחילו לברוח מארצם, ובעקבותיהם ברח גם השאח עם משפחתו, בינואר 1979. כך נפלה מדינה חשובה זו כפרי בשל לידי דיקטטורה אכזרית של חומייני והאייתוללות שלו. אלה לא ביקשו מקרטר אישור למשטר הדיכוי שהפעילו וגם נתנו לו שעור בכללי הדיפלומטיה האיסלאמיסטית - כשהתנפלו על שגרירות אמריקה בטהרן, הכניסו את כל הסגל לבית הסוהר, והחזיקו בו ללא משפט, למעלה משנה, עד לסיום כהונתו של קרטר. כך תרם המטיף הצבוע ל"זכויות אדם" - להקמת הדיקטטורה המסכנת כיום את שלום העולם, לא פחות מזו של היטלר במאה הקודמת.
|
|
|
1. הכותבים הללו דורשים לדעת: מדוע נעשה מבצע "עופרת יצוקה"?, אילו שיקולים פוליטיים הובילו למבצע זה?, האם קובעי המדיניות לקחו בחשבון הרג של אזרחים ערבים?, מדוע צה"ל פוחד לחקור את עצמו? אני (ורבים המהווים רוב בין האזרחים היהודיים במדינה) רוצים לקבל תשובות בגין שאלות קשות פי כמה, מאלו שהארץ שואל:
|
|
|
|