מי יגן עלינו מפני האגרסיביות?

"גביית ארנונה ותשלומי חובה אחרים לרשויות המקומיות הוסדרה בדרך של גביה מנהלית שאינה כרוכה בהפעלת הליכים משפטיים ובכך נפגע האזרח שדרכו נחסמת להביא את טענותיו בפני הכרעה משפטית. כיום, קיימים בידי הרשות המקומיות כלים דרקוניים ולא סבירים לגביית חובות, לרבות הפעלת חברות גביה הנוקטות פעולות אגרסיביות לגביה".

דברים אלו, אשר מתארים מציאות קשה שלא מעט אזרחים בישראל מכירים על בשרם (בייחוד אלו אשר משתכרים שכר מינימום ונדרשים במקביל לתשלומי הארנונה, לשאת בהוצאות שכירות/משכנתה, גני ילדים לא מסובסדים, מזון, תשלומי חשבונות נוספים ועוד), מופיעים בפתח דברי ההסבר של הצעת החוק של הח"כים אחמד טיבי (רע"מ-תע"ל) וכרמל שאמה (ליכוד) בהצעת חוק לתיקון פקודת העיריות (גביה משפטית), התש"ע - 2009 נקבע כי: "גובה ארנונה לא יפעל לפי הוראות פרק זה אלא לאחר שמיצתה העירייה את כל הליכי הגביה בדרך של הגשת תובענה לבית משפט מוסמך, או בדרך של הליכי הוצאה לפועל, לפי חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, ולאחר קבלת אישור בכתב מאת היועץ המשפטי לעירייה", או במילים אחרות, חסל סדר הגבייה המנהלית, והרשויות המקומיות תעמודנה בתור כאחד הנושים ותתכבדנה לתבוע את התושבים בבתי המשפט במקום לגבות מהם את החובות ישירות, בלא משפט ועם סמכויות מרחיקות-לכת לביצוע הליכי גבייה דרקוניים.

הצעת החוק כוללת גם הגבלה של תקופת ההתיישנות לחובות ארנונה לכדי תקופה בת שלוש שנים, מה שיגן על האזרח הקטן מפני תופעת "בוקר טוב אליהו" של הרשות, אשר משהה את החוב שנים רבות, מאפשרת לו לתפוח, ותופסת את האזרח לא מוכן בחלוף שנים, נתון להליכי עיקול שאינו יכול לזכור מהיכן באו ולאן הם הולכים.

גם הח"כים דב חנין, מוחמד בארכה, חנא סוייד ועפו אגבאריה מסיעת חד"ש מנסים להאט את קצב האגרסיביות. בהצעת חוק לתיקון פקודת העיריות (הליכי גביה), התש"ע-2009 מציעים הח"כים כי גבייה מנהלית תתבצע אך ורק לאחר התראה אשר מספקת לחייב כ-30 יום (ולא 15, כנהוג כיום) לשלם את חובו, ועיקול לא יתבצע אלא לאחר שהחוב תפח לכדי עשרת אלפים שקלים ומעלה.

דומה כי שתי הצעות החוק, זו אשר מאטה את קצב הגבייה וזו אשר שולחת את הגובים - ממש כמו כל אזרח, לבית המשפט, מנסות להאט במקצת את בולמוס הגבייה המנהלית של הרשויות (או להחליפו בגבייה משפטית) ולחזק את השוויון בין האזרח הקטן, שלרוב יכול לשכוח מחובות שחבים לו, לבין הרשות, אשר האזרח הוא צרכן שבוי שלה, ולא בחר לצרוך את הארנונה או את המים שלה.