לצחוק או לבכות

כמו חתול אחד "יחיד כה ורפה", כמאמר המשורר, ניסה המורה להשתלט על עכברי המחשבים. הם ישבו וצחקקו, דיברו בטלפונים הניידים שלהם, לא שועים להפצרותיו לכבותם. דיבורם היה גס וקולני. הם היו חצופים לאין שיעור. הם היו אמורים ללמוד משהו, אבל המורה לא הצליח ללמד אותם דבר.

מתוך צג של המחשב שלו הוא שלט על כל מחשביהם. כמו "אח גדול" שעינו פקוחה על הכל, הוא ראה, בזמן אמת, לאן כל תלמיד מקליק את דמיונותיו, הזיותיו. כאילו במקרה, "בטעות, המורה", הם הגיחו אל אתרים פורנוגרפיים, כמציצנים. משיגי-גבול הם ניסו לחמוק מעינו. לשווא. הוא השגיח. הוא ראה הכל. כאשר הבחין במי מהם סוטה מהעיקר – הוא גער בו. גערותיו הלכו ותכפו, ככל שתלמידיו ניסו להערים עליו, לתרץ את גיחותיהם אל תמונות שהטיפו ריר מעיניהם, עסיס תשוקותיהם, ב"אוי, לא התכוונתי".

המורה לא הצליח לעשות דבר מול מתקפת ההורמונים. שיעור אבוד? שיעור מפוספס? שיעור חופשי? סתם שיעור? אני לא יודע. אני רק ישבתי בצד, מאמין-לא-מאמין למראה עיניי, למשמע אוזניי.

שעת סיום השיעור הגיעה. "סיימנו, כולם לצאת באופן מסודר מהמחשב", ביקש המורה. מצהלות התלמידים ושאגות אחדים מהם היו אות וסימן לשעטתם החוצה, כסוסים משולחים מאורוותם אל מרחבי החופש.

השיעור נגמר. הם יצאו החוצה. החלון היה פתוח, וילונו מופשל. בתוך דקות ראיתי אותם, בפינת עישון מאולתרת, מעשנים נרגילה. הם ריכלו על המורה "השמרן המעפן הזה". הם המשיכו את דיבורם הקולני, בעברית רעועה ועילגת, שקללות שורבבו בכל משפט בה. כחלוף עשר דקות, בקירוב, אמר אמד מהם "יאללה, אנחנו מאחרים למתמטיקה". ניסיתי לדמות בעיני רוחי את המורה למתמטיקה. האמת? אף שלא הכרתי אותו, או אותה, נכמרו רחמיי. אילו אני המורה שלהם, חשתי וחשבתי, מה שהיה נותר לי, חילוני אדוק, הוא לבקש את חסדי אבינו שבשמיים.

כשהם סיימו לעשן, הם התחילו להתקוטט. התקוטטות זה שם סבבה. זה כמו לריב, אבל כאילו בצחוק. לא ממש. סתם. אבל יש התקוטטויות של הפסקות שמחריפות והופכות לריב של ממש – לא רק לניבולי פה, לחילופי קללות, אלא לחבטות, לחילופי מהלומות. בתוך פחות מחצי שעה עברו תלמידים מצחוק לבכי. ואני, שהייתי עד, לא ידעתי אם לצחוק או לבכות...