סכנה: שני עמים למדינה אחת

תהיה זאת איוולת מוחלטת לדון במרקם היחסים המתהווים בין דתיים לבין לא דתיים במדינת ישראל דיון שיפוטי. החיים אכן מתנהלים בשבילי המדינה בעגלות שונות, אבל כולן עמוסות. מי שאומר כי של חברו עמוסות בהבלים וברעות רוח, ובקלקולים ופרידות שלהן מושכות נפח ולא משקל, ושלו לעומתן עמוסות ערכים ומסירות נפש, ומידות טובות ואהבת המשפחה, העם והמולדת, וסוסים שלו מושכים משא שרובו משקל ורק קצתו נפח, מכזב. הטובה אינה פוקדת רק את נאמני השולחן הערוך, והרעה אינה לנה רק בקרב מי שיהדותו אינה הלכתית בלבד. הקנאות שאינה מבחינה בחוקי הברזל של ההיסטוריה אינה בת בית בקרב הדתיים יותר משהיא מוצאת לה משכן בקרב חילוניים. תרבות הוויכוח הישראלית אינה תרבות של אצילים מכאן ושל גברתנים מנגד. היא תרבות של מפגש בין בוטות רועשת לרעש בוטה, והעגלות מתנגשות אלה באלה ואם היו מלאות - הן מתרוקנות כולן מעוצמת ההתנגשות, ואם הן מתאוששות - הן יוצאות שוב לדרך ריקות וחבוטות, כולן, של דתיים ושל חילוניים גם יחד.

מרקם היחסים צריך להידון לא קטיגורים מול סניגורים ולהפך, אלא דיון של קרובים מודאגים. הצוותא הישראלית רבת הפנים מאוימת. קשה להידבר אפילו. לדתיים וחילוניים אין עוד שפה אחת. הדתיים מדברים בקלות חילונית. הם יודעים לקרוא את עיתוני הערב, לעקוב אחר מהדורות החדשות, לעסוק במסחר, להשקיע בנדל"ן ובבורסה, להשתלב בעבודה, והדתיים הלאומיים גם באקדמיה ובצבא. אבל החילונים אינם יודעים לדבר דתית. הם אינם יודעים לקרוא את ספרות העלונים המתחלקים בשפע חסר תקדים בבתי הכנסת, אין ערובה כי הם מבינים את המילון האסוציאטיבי המושל בעלונים האלה, הם אינם מסוגלים להבין את הדרשות הנזקקות למדרש ולפסקי הלכה ולראשי תיבות שהיו למילים בלקסיקון המובן לכל בוגר ישיבה תיכונית. אין דתי שאינו יודע מה הוא 'מזל"ט' אך ספק אם יש חילוני שמבין בדיוק מה הוא 'גלאט'. מילים של יום-יום במחנה הדתי כגון "אמוני" אינן קיימות כלל בעברית התקנית מימים ימימה המדוברת במחנה החילוני, אפילו מילים תמימות כגון "שנתבשר בשורות טובות" אינן נשמעות אלא בחוגים דתיים. פשוט, לא מדברים כך במחנה החילוני.

זמר ששר "קלי קלי" במקום "אלי אלי" ומזמר "צבקות" במקום "צבאות" מנתק את העולם החילוני כולו מן היכולת לא רק להזדהות עם הפסוק, תוכנו ואומרו, אלא פשוט להבין אותו ולקבל אותו ככינוי מובן מאליו במחנה הדתי. אין דרך להיפגש בכלל בעולם שירת הפסוקים ההולכת ונעשית שירה במבטא אשכנזי על כל סעיפי גווניו. מי יבין כי "שאי" הוא "שאו", ו"יבא" הוא "יובו", ו"כבוד" הוא "קובוד" בפסוק "שאו שערים ראשיכם ויבא מלך הכבוד". חילונים מתרפקים על שירה של פסוק, לעיתים לא פחות מן הדתיים. אך היום, תחנות השידור הממלכתיות אינן משדרות אלא מעט שבמעט מן השירים במבטא החשוב כמבטא העברי האותנטי. הזמרים החסידיים אינם רואים בשוק השר אך ורק בהברה אשכנזית את השוק הרלוונטי ואין עוד, וקול ישראל וגלי צה"ל שאינם מודים שאפשר לומר "מכיר" בצירה מתחת למ'ם, מודים שאפשר לומר "אמעס אמעס אמעס כי אטו היא מושייה", מקום "אמת אמת אמת כי אתה הוא מושיע".

אנחנו כמובן מתלבשים אחרת, רוקדים אחרת, מתחתנים אחרת. כל אלה הם מרכיבים בלשון. תרבות הציות לסמכויות הקובעות את גבולות הגיזרה של האוטונומיה במעשה ובמחשבה, בצריכת התרבות וביצירתה, היא תרבות שמוותרת על צמתי המפגש ומדגישה את המסלולים המקבילים שאינם יכולים להיפגש. 'קול באישה ערווה' אינו מובן בתרבות של שוויון המינים, גשרי צניעות הנאכפים מפסיקה או מרצון על הנשים ואינם נוגעים כלל לגברים, אינם יכולים להיות מקובלים בעולם בו ההבנה של המיניות אינה מגדרית מעיקרה. גם זו שפה.

איש אינו רשאי לבא ולומר כי הלשון הדתית הוכיחה עצמה כמשמרת מידות, והלשון שאינה דתית כלשון שאינה יכולה לעמוד בפרץ ההתנערות של תרבות המערב מערכי כבוד האדם, והילד, והאישה, והזר, והמשפחה, והאומה. זאת אינה אמת, אף על-פי שיש תמיד חובבי סטטיסטיקה המדברים על השיפוט שלהם כעל עובדה. אבל כל איש יודע לומר כי הולכים ונוצרים בארץ מעקשים ומחסומים פעורים ומתגבהים בין דתיים לחילוניים, ואלה גם אלה מסתכנים בשבר שקשה יהיה עד למאוד לחבוש אותו כשיתברר כי הוא קרוב להביא עלינו אסון. כבר עתה מתרבים והולכים הסימנים הטוענים לניכור הדדי המקבל משמעות מוסרית. הביטוי לסימנים האלה הוא פוליטי בעיקרו, אולם הפוליטי אינו אלא כסות לתחושת השבר הזהותי המתקרב בצעדים מאוששים מדי.

ראוי לעצור. שום ממשלה לא תוכל לעצור למרות שממשלות צריכות כביכול למשול. רק השיח הנחוץ עד למאוד, לא על אמנות בין דתיים לחילוניים, לא על פשרות ולא על פיוסים, אלא על מהותו של השבר תוך כיבוד השונה וחתירה למצוא בקיום השונה את היסודות שאינם מוותרים על הצוותא. זה דחוף.