על הטרדה מינית והתנכלות בעבודה

זה היה יום חמישי, והרבה חודשים אחרי שהחלה מסכת ההתנכלויות האינסופית, שכללה אלימות מילולית ורגשית לסוגיה - חיפוש אובססיבי אחר שגיאות בעבודתי, התייחסות טוטאלית לכל שגיאת הקלדה פשוטה בגיליון אלקטרוני, סבוך תוך התעלמות משורת הנוסחאות המבריקות שכן היו שם וכינויים בוטים של הפחתת ערך כדי להביע את "סלידתו" מאותה שגיאת הקלדה. חשתי מעוכה, מושפלת עד עפר יותר ויותר לאורך החודשים הללו, שהפגנתי בהם תסמונת "אשה מוכה" קלאסיים - "אבי", מנהל המחלקה, היה נחמד למחרת כל התעללות כזו ואני סלחתי ושכחתי. רציתי כ"כ להיות מצליחנית בעולם גברי, תחרותי, קשוח - הייתי משוכנעת שזה העולם ואין לי מה לעשות אלא להשתלב בו בתנאים שהוא מציב בפני.

העובדה שידעתי ש"אבי" פחות מוכשר ממני ודוחה פיזית במידה שלא תשוער (כולל ריח פה דוחה במיוחד), לא גרמה לי לקשר את התנהגותו האלימה לקינאה פשוטה, לתסכול עמוק ולהיותי אשה (1), נאה (2), נבונה (3) ומוכשרת (4) ממנו, שלא לדבר על כך שתחומי אחריותי היו בהיקפים מכופלים משלו היות ולא ידע אנגלית ולא יכול היה לטפל ברוב הנושאים.

ואני לקחתי, כמו שהוטמע בי מלידה, את ה-כ-ל עלי. את העבודה, את האשמה על מי שהוא ואת המחיר.

הטכנולוגיות שעמדו אז לרשותנו נראות היום אומללות, פרימיטיביות, בסיסיות כמו שרק הטכנולוגיות של אז יכלו להיות. "המזכירה האלקטרונית" קיבלה הודעות טלפוניות. לא מזכיר, כמובן, אלא מזכירה. שלי הייתה קטנה, קומפקטית ויעילה - כמו שמצופה ממזכירה להיות. כשנכנסתי באחד הערבים הביתה והפעלתי אותה - עלה קולו של "אבי", כשהוא מאיים עלי, שאם אני לא אפגש איתו במקום ובזמן שהוא דורש, הוא ידאג לכך שיפטרו אותי. השעה הייתה תשע בערב, אני שבתי בדיוק מהמשרד, "אבי" רצה להמשיך את העבודה, לא במשרד.

ההודעה במשיבון שימשה כקש ששבר את גב הנאקה. למרות שהסתיים שבוע העבודה - לקחתי את הקלטת הזעירה, עם טייפ מנהלים קטן, נכנסתי מייד למחרת בבוקר למכוניתי ונסעתי לעיר בצפון הארץ שם שכנו חלק ממשרדי ענק הטקסטיל שעבדתי בו אז - אל הבוס שמעל "אבי". זה שמע, הנהן ולקיצורו של תהליך - מצאתי אני את עצמי מחוץ לארגון. הוקעת קורבן ההטרדה וההתעמרות מן הארגון וקידומו של המטריד (לאחר נזיפה קלה על "חוסר טאקט") קיבלו את ברכתו של מנכ"ל החברה, דמות בולטת עד היום בארנה העסקית והפוליטית בארץ.

כשהגעתי למנהל כוח האדם, רגע לפני העזיבה, כדי לסגור עניינים, הוא נתן בי מבט מימי עקיף בי בעיניים חבויות בתוך מפלי שומן ורודים, ומלמל: "לא התנהלת נכון מבחינה פוליטית, לא היית צריכה לפתוח את הפה".

מאז יצא לי להיות כמה וכמה פעמים בקרבת (או בתוך) מערכות שיש בהן את המטריד/ה המאיימ/ת, את הטרור האישי, את הבעות התמיכה - והסכין בגב, הנטישה לטובת סדר פטריאכלי ו/או אינטרסנטי ישן. זוהי בעצם הפוליטיקה הארגונית הסבוכה, שמי שמצמצה לרגע ונתנה צוהר קטן אל תוך עצמה בלי לשמור על גבולות תחומים ואסרטיביים - מפסידה בה מראש.

גם היום אני לא בטוחה, שחשוב לי להקים תמיד חומות של ניכור סמוי, מן מאזן אימה צונן מול מי שמעלי, סביבי, מולי. למדתי לא מעט מהסיפור ההוא: אולי אפילו שם צעדתי את הצעד הגדול שלי להכרה פמיניסטית במיקומם של חלשים בכלל ונשים בפרט בשוק העבודה.

אבל לא הפנמתי עד הסוף את המנגנון שמסייע לא/נשים לעצור תופעות כאלו מולן עוד לפני שהן מתחילות. נתקלתי בניסיונות התעמרות דומים במהותם אפילו בחודשים האחרונים. אני רוצה לומר שני דברים על העניין:

ראשית, אני כבר במקום אחר. התגובה האינסטינקטיבית של פגיעה וספיגת המסר אל תוך החלקים החלשים בהערכה העצמית שלי, נחסמת מהר. בתיק-תק אני עוברת ל"נפנוף" כל אלמנט רגשי והעמדת גבה של מראת זכוכית דמיונית מול עיני, שמקרינה בחזרה את הביקורת ה"אישית" אל מי שהשתמשו בכלי החודרני והדורסני הזה מולי. זה מותיר אותי שלווה יותר, מסוגלת טוב יותר לנפות את המוץ מן התבן ולבודד מן הביקורת הזו את החלקים שישפרו את יחסי העבודה. אם הם מתאימים לי כמובן, ועם הרבה פחות מעורבות רגשית.

ועוד - המסקנה הכי ברורה מהעניין הזה, אם אנחנו רוצות לשרוד כישויות גאות במי שהן, היא שהביקורת עלי איננה אני - היא נקודת מבט אחת מני רבות אפשריות, של מי שרואים/ות אותי מתוך תמונת עולמם/ן וה"פסיכוזות" הפרטיות שלהם/ן.

עוד מסקנה נלווית ובהירה היא הגבול - הגבול הוא שימוש בביקורת ו/או בכל אלמנט התייחסות אחרת באופן פיזי או אחר המהווה הטרדה. הטרדה מינית, הטרדה מילולית, הטרדה בנושאי עבודה. שם, אפשר ורצוי להעביר גבול - להתקרב פחות (אינסטינקט ידוע של רצון "פאבלובי" שלנו "לרצות" את מי שמבקרים/ות אותנו).

אז... לסיכום, הטיפים:

1. אסור להטריד אותנו. אין הטרדה מוצדקת. במקרים של הטרדה מינית, הייתי מתחילה מלסגור את זה באופן אסרטיבי מול המטריד באותן סיטואציות שהוא בוחר בהן - גם אם הן בפומבי. כבר יצא לי פעם להגיב מילולית וישירות בישיבת דירקטוריון מכובדת. תתחספסנה ותגבנה - על כל רצף התגובות שמתחיל מ"אתה יודע שדבריך הם הטרדה מינית" ועד לתת צביטה חוזרת למי שצובט את ישבנכן (רק שתהיה כואבת, במקום רגיש ושלא יתעסק אתכן יותר).
כשאת מתלוננת - תבני קייס מסודר נגדו, כך שהוא יהיה זה שמרגיש לחוץ ועושה טעויות, לא את.

2. התנכלות - היא של המתנכל/ת בעצמו/ה. משהו מתמונת עולמם/ן. תזכרנה לעצמכן את זה (חשוב אולי למצור איזה מנגנון תזכורת קבוע), אל תכעסנה על עצמכן שנעלבתן ברגעים הראשונים, אל תכעסנה ש"לא עניתי מייד" כי במצבים כאלו עדיף לעיתים לא לענות, לא לחשוף את העוצמה הפנימית שאת מגבשת אלא לתת לה להבנות מבפנים ללא הפרעה. אם ההתנכלות מתוקשרת ע"י המתנכל גם לממונים - עשו את אותו הדבר. רק בשום שכל, אם התנאים מאפשרים זאת: בהתייחסות לנתוני אמת מקצועיים, גיליונות עבודה, תוצאות וכולי. ככה, בטפטוף. אל תנסינה להיות יותר צדיקות מהאפיפיור כי זה קל מדי - יותר קשה לנו להפוך ל"חיות פוליטיות". יותר קשה, אבל גם יותר חשוב.

3. בכל ביקורת יש שמץ של אמת. נניח שהביקורת היא לגבי נייר עבודה שהפקתן - נסו לבדוק איזה צעד קטן וענייני ניתן לעשות בנייר הבא כדי להפוך אותו לידידותי יותר. אותו קמצוץ ענייני מביקורת מתעמרת הוא זה שישפר אתכן - תאמרנה תודה בלב ואולי, כטקטיקה, גם בקול רם - למתנכל/ת.

4. יש לכן כלים - משפטיים כמו גם תקשורת ואחרים - לא להיות במצב שאני הייתי בו לפני המוני שנים, כשהמתנכל הפרטי שלי קודם לתפקיד טוב יותר ואני נפלטתי מהמערכת. אולם הכלי המרכזי שלכן הוא עדיין המודעות המתפתחת לעוצמתכן הפנימית ולהימצאותם וזמינותם של הכלים האחרים. ועוד כלי חשוב הוא היכולת להשיג תמיכה - חברתית, ברשת, מקצועית. נצלו את כל הכלים.

5. אופורטוניזם ואינטרסנטיות הם לא מילים גסות, כל עוד אינן כרוכות בדריסה גסה של הזולת - חשוב לנו לפתח את שתי התכונות הללו, במידה שתאפשר לנו להתגבר על מהמורות בדרך ולקחת החלטה נכונה מול הטרדה, התנכלות, התעמרות ואלימות פטרונית של ממונים.

בהצלחה.