תמנון רב זרועות ושמו גולדשטיין

סעיף שולי לכאורה הוא סעיף 10: "בעקבות השימועים הפומביים בז'נבה נודע למשלחת שמשתתף פלשתיני, מר מוחמד סרור, עוכב בידי כוחות ביטחון ישראלים בעת שובו לגדה המערבית, והיה חשש שעיכובו נגרם כתוצאה מהופעתו לפני המשלחת. המשלחת נמצאת עימו בקשר וממשיכה לעקוב אחר ההתפתחויות".

סעיפי המבוא במסמך של משפט בינלאומי פומבי, כמו דוח זה שיש בו קרוב ל-1,800 סעיפים, אמורים לטפל בענייני יסוד בעלי אופי חוקתי. הכללת העניין של סרור במבוא לדוח, ועוד באופן כה חד-צדדי, חושפת מבלי משים את סדרי העדיפויות האמיתיים של ה"משלחת": להציק לישראל ולהציג אותה מלכתחילה כאויבת האמת, זכויות האדם וההומניזם וכגוף נכלולי. הדוח כולו רצוף היטפלויות מנופחות ומלאכותיות לישראל והתעלמויות מזוטי דברים כמו הכרזת חמאס על כוונתו להשמיד אותנו. הרי זה כאילו במשפטי נירנברג היו מתעלמים לגמרי מ"מיין קאמפף".

כמו ז'נדארם כפרי באיזה סרט של לואי דה-פינס, הסובר שהוא שופט-על, כך גם גולדסטון מנסה לפסוק הלכות בכל הסכסוך של הערבים עם ישראל – נושא גדול בהרבה ממידתו. הוא מרבה לדבר על הסגר על הרצועה ועל הצורך לקומם את עזה לכשיסתיים – ולפי גולדסטון יש לסיימו מיד – ולבנות אותה לתפארת ובמימדים גדולים על חשבונה של ישראל. כמו הגנרל הבריטי האנטישמי אוולין ברקר, מאהבה המגוחך של קתי אנטוניוס, המארחת הערבייה שנודעה בכל המזרח התיכון בתקופת האימפריה הבריטית, אשר אמר כי את היהודים יש להכות בכיסם, כך גם גולדסטון ממליץ על הקמת מנגנונים בינלאומיים אשר יאלצו את ישראל לשלם על כל דבר קטן או גדול בעזה, משום שלדידו, כל הרע שם נגרם מפעולותינו הצבאיות. ואולם את קביעתו שבגלעד שליט יש לטפל על-פי אמנת ז'נבה ועל-פי החוק הבינלאומי אין הוא טורח ללוות בשום איומי עיצומים.

אחד המקורות החשובים של גולדסטון הוא קטעי עיתונות ודיווחים של כלי תקשורת, ונראה שהוא, או מי מעוזריו קוראי העברית (ולא צריך להיות הבלש הפופולרי פנדורין, כדי לדעת מי בישראל סייע לו), קרא בעיון את העיתונות הישראלית, שרובה "מתאים" לו.

ואולם נראה כי בכל זאת הוא "החמיץ" כמה מדיווחי שמונה השנים האחרונות על הטרגדיות שגרמו הפיגועים בגוש קטיף וההפגזות על שדרות ועל יישובי הדרום. האזכורים שלו בעניין נזקי הטילים ופצצות המרגמה חיוורים מאוד לעומת האזכורים של נזקי פעולות ישראל בעזה, המומחשים אצלו תמיד בהרחבה ובאור דרמטי, שלא לומר אפוקליפטי.

השופט הרחום והחנון הזה כואב את כאבם של פצועי עזה ומתאר את הרצועה אחרי פעולת ישראל בצבעים קודרים, כמעט כפי שתוארו הירושימה ונגסאקי בסוף 1945. בסעיף 1773 הוא פונה לקהילייה הבינלאומית במילים אלו: "לנוכח תוצאות הפעולות הצבאיות, ממליצה המשלחת כי רשויות פלשתיניות אחראיות וכן נותני סיוע בינלאומיים ישימו לב במיוחד לצרכי בני אדם בעלי מוגבלויות.

בנוסף, המשלחת ממליצה כי יובטח מעקב רפואי בידי גופים בינלאומיים ופלשתינים מתאימים אחר חולים שסבלו מקטיעות או שסבלו באופן אחר מתחמושת אשר טיבה לא הוברר, במגמה לנטר השפעה אפשרית ארוכת טווח על בריאותם. יש לספק סיוע כספי וטכני לאבטחת מעקב רפואי הולם לחולים פלשתינים". ומה עם הילדים והילדות של גוש קטיף ושל שדרות שאיבריהם נקטעו עקב פיגועי הפלשתינים? כלום.

על-פי אותה גישה, לכל מסמך שהגישו לו הערבים הוא מתייחס ברצינות תהומית. כך למשל, בפרק ההמלצות הוא כותב בסעיף 1767: "לתובע בית הדין הבינלאומי לפשעים: בהתייחס להצהרה על-פי סעיף 12 (3) שקיבל משרד התובע של ה-ICC מממשלת פלשתין, סבורה המשלחת שאחריותיות כלפי הקורבנות ועניין השלום והצדק באזור מחייבים, כי התובע יפעיל את הקביעה המשפטית שלו בזריזות הרבה ביותר האפשרית".

לריצ'רד גולדסטון אין סבלנות. מפרק ההמלצות שלו עולה כי הוא רוצה לראות אותנו בהקדם על ספסל הנאשמים בבית הדין הבינלאומי לפשעים, במועצת הביטחון, בעצרת הכללית של האו"ם, במועצה לזכויות האדם של האו"ם, בוועידה מיוחדת שבכוונתו לכנס נגדנו בשווייץ בהשתתפות הצלב האדום, ובכל מקום אפשרי אחר. לו ידע על טריבונל כלשהו הפועל על אחד מירחי נפטון, ודאי היה טורח לסחוב אותנו גם לשם. את מלאכתם של החברים בכל הפורומים הנכבדים האלה הקדים ועשה עבורם ריצ'רד גולדסטון בעצמו, עוד בטרם התכנסו. פסק הדין וגזר הדין כבר כתובים בז'רגון משפטי נמלץ על דפי הדוח שלו.