המכות שהתקשורת חטפה ממזוז, וביושר

אבי עליו השלום נהג לומר, כי ישנם בני אדם שאם תיתן להם מאה פעמים, אבל בפעם המאה ואחת זה לא יסתייע בידך, אזי הם כבר יראו לך מהי שנאה אמיתית. וזה מה שקרה למזוז, כאשר התקשורת פעם אחת, רק פעם אחת, לא הביעה בו תמיכה בסוגיית ההתנגדות מצדו לפיצול תפקיד היועץ המשפטי לממשלה, תוך שהיא מביעה עמדה עצמאית, מנומקת והגיונית שהיא גם שונה מעמדתו שלו היום. והוא, בתגובה, הרשה לעצמו גם לתקוף אותה, גם לערער את ועל מעמדה, וגם הצהיר כי ינקוט נגדה מספר פעולות כדי להצר במידה מסוימת את החופש ממנו היא נהנית, כי היא "לא מספיק חופשייה".

קשה לומר שהתקשורת לא סופגת ממזוז ביושר. ואם היה בידיו סיפק, הוא גם היה מאכיל אותה צפרדעים וגם מגרש אותה מהעיר. אבל למזלה נותרו לו רק שלושה חודשים בתפקיד, וכמו שהציבור למד להכיר אותו, הרי שבשלושה חודשים הוא מקסימום יספיק לתת שתיים-שלוש הרצאות, לא יותר.

מסקנה: ייטב לתקשורת, בעיקר זו האמונה על הבאת העובדות היבשות, לעסוק יותר בהעברת מידע, ופחות בהעברת דעה.

ומילה לסיום: קראתי באינטרנט כי בעבר מזוז דווקא כן צידד בפיצול תפקיד היועץ המשפטי לממשלה. אז מה קרה שהוא שינה את דעתו? כנראה שהוא לוטש עיניים לכיסא בבית המשפט העליון, בניגוד לדברים שאמר בראיון לתקשורת עד לא מזמן, ולפיהם בית המשפט העליון איננו הכיוון שלו. ללמדך שיש מזוז א' ויש מזוז ב', ולך תדע למי להאמין.

במילים פשוטות, כאשר פרשת האי היווני נשקה לנסיגה מגוש קטיף, ידעה התקשורת, בעיקר הכתובה, להתיישר לפי הקו של מזוז, מבלי לעשות את חשבון המחיר שיהיה עליה לשלם בעתיד - ופה היא חטאה לתפקידה. ואז התפוצצה "פרשת הנשיא קצב". פרשה זו, אפשר להוכיח זאת בכתובים, סחטה מהתקשורת סובייקטיביות שלא נראתה במקומותינו מאז המחלוקת בין דוד בן-גוריון לפנחס לבון בפרשת "עסק הביש". יתרה מכך, כאשר קצב טען כי הפרקליטות רודפת אותו, בין היתר בשל מוצאו ורקעו, דאגה התקשורת להזכיר כי גם היועץ מזוז הוא בן עדות המזרח, גם הוא הגיע לאן שהגיע מאפס וגם הוא התגורר פעם בעיירת פיתוח דרומית שכוחת אל, הלא היא נתיבות. ובקיצור, האליטה התקשורתית מגנה על מזרחי המותקף על-ידי מזרחי.

וכך קרה אפוא, שקצב מצא עצמו סופג מהתקשורת על ימין ועל שמאל, סליחה, על שמאל ועל עוד יותר שמאל. זאת עד אשר נכנע והסכים לחתום על עסקת טיעון. ברם-אולם, כל עוד קצב לא הראה סימנים של מי שמתחרט על העסקה עם מזוז, דאגה התקשורת לתמוך ולגבות את העסקה, לטעון כי מדובר "ברע במיעוטו" ואף, שוב, להתיישר עם מזוז והפרקליטות. ואת הזמן שנותר לה עד למשפט המתוקשר, "הקדישה" התקשורת לראש הממשלה אולמרט. ואז הגיע רגע האמת, הרגע שבו הנשיא הנבצר הודיע לבית המשפט כי הוא חוזר בו מעסקת הטיעון, כי היא נוגדת את מצפונו ואת האמת שלו. וברגע זה ממש, לכמה עיתונאים התפוצץ וריד במוח. הללו לא חדלו ולו ליום אחד לתקוף ולהכפיש את קצב מחד-גיסא ולהפיץ את "תורת" הפרקליטות נגדו, מאידך-גיסא. חלקם לא הסתפקו בהכפשות ולכלוכים, אלא אף "הרשיעו" אותו ללא משפט.

כמו במקרה שרון, כך במקרה קצב ובמקרים אחרים, אנו עדים לדפוס מדאיג של חלק מהתקשורת, לצדד באיש או ב"אישיו" על-פי האינטרסים הצרים שלה. וכך, בעצם, נופלים במלכודת, שקשה לצאת ממנה - וזה, לצערי, מה שקרה לתקשורת, ש"בסך-הכל" התיישרה לפי הקו של מזוז.