ממשלת ישראל הוכיחה לעולם כי היא מבינה אך ורק כוח, וכשזה אינו עוזר - יותר כוח. הגיעה השעה להפוך את הכיוון ב-180 מעלות, ולהביא לחיסול תופעת החטיפות.
במדיניות הקיימת של ממשלת ישראל, אין כל טעם בקביעת אמות-מידה מראש לאופן התנהגותה של ה
ממשלה כלפי חוטפים בעתיד, כפי שהייתה הכוונה בהקמתה של ועדת שמגר. לקביעה כזו יש טעם, ויש בה היגיון, רק אם היא תהיה באחד משני הקצוות: כניעה מוחלטת לכל דרישה של החוטפים; או סירוב מוחלט לנהל איתם מו"מ. הטעם לכך ברור: רק כסיל יתיימר לחזות מראש כיצד הממשלה תרצה וכיצד תוכל להגיב בנסיבות המשתנות של חטיפה בעתיד, ובכלל זה מספר החטופים, מקום החזקתם בשבי, הסיכויים לשחררם בדרך שאינה תשלום כופר, וגם זהותם. ברור כי הממשלה תנהג בדרך אחת במקרה שהחטוף יהיה טירון של צה"ל ובדרך אחרת במקרה שיהיה זה שר הביטחון - אם כי חובתה העקרונית היא לנהוג בשני המקרים באותה דרך. אך כידוע, עקרונות לחוד ומעשה לחוד, וממשלת ישראל מצטיינת בהבחנה כזו, לצערנו.
כל אלה על-פי המציאות הקיימת, שכאמור הגיעה השעה לשנותה.
ישראל קשוחה המדבר כיום על תשלום "מחיר כבד", תוך הבהרה כי מקרה שליט הוא "המקרה האחרון" וכי "בעתיד לא ינוהל עוד משא-ומתן" - דובר דברי הבל ומוליך שולל את עצמו ואת הציבור, שממילא אינו מאמין לו. אם למחרת החזרתו של גלעד שליט ייחטף חייל נוסף, ולמחבלים יש כעת כל התמריצים להוסיף ולחטוף עד שישוחרר אחרון המחבלים מבתי הכלא שלנו - ברור לכל תינוק כי שוב ייפתח מסע הבכי והנהי הציבורי, עם הסיסמה השקרית ומסלפת המקור "ושבו בנים לגבולם", עם הוויכוחים על המהר"ם מרוטנבורג ופסק ההלכה שנתן או שלא נתן, עם ארגוני אימהות, הורים שכולים ואף הורי חטופים מן העבר, ועם פוליטיקאים שבנשמתם ואולי גם בגופם חסר עמוד שדרה. מסע כזה בעצם מוצדק בתנאים הקיימים, שבהם הממשלה מוכנה עקרונית ובמוצהר לנהל משא-ומתן, ואזי רשאי כל אזרח להביע דעתו על המחיר. וכשמדובר במחיר, מהו באמת הגבול למאמצים לשחרורו של חייל אומלל לחיק משפחתו האומללה?
לדעתי, המדיניות היחידה שתקדם את חיסול החטיפות היא אך ורק התנהגות קשוחה מאוד של הממשלה, לצד סירוב לנהל כל משא-ומתן (סירוב כזה הוא שגרה אצל ממשלת ארה"ב, למשל, ואיש לא בא אליה בתלונה על כך - וראו זה פלא, למרות השנאה הלוהטת לארצות הברית, איננו שומעים על חטיפת אמריקנים!). במקרה של חטיפה תודיע הממשלה בפומבי, תוך נקיבה בשמותיהם של מנהיגים ערביים רלוונטיים ובמיוחד מנהיגי הארגון הנוגע בדבר, כי הללו ישאו באחריות אישית לכל שערה שתיפול משערות ראשו של החטוף, וכי משמעות האחריות הזו היא שגורלם יהא כגורל מנהיגי המחבלים שהיו קשורים לטבח הספורטאים במינכן. על כוונתה לנהוג בדרך כזו תודיע הממשלה לא לאחר החטיפה, אלא בהקדם האפשרי ולפני שייחטף מישהו. לטעמי, יש להחיל מדיניות זו לא רק על ישראלים, אלא על חטיפת כל יהודי בעולם בשל היותו יהודי, כיוון שישראל הוקמה ומוסיפה להתקיים בין השאר כדי למנוע רדיפת יהודים באשר הם, בשל יהדותם.
יתר על כן, הממשלה תבהיר בהודעתה כי במימוש האחריות האישית הזו, היא תנהג כפי שנהגה בחיסולו של סאלח שחאדה - כלומר בידיעה כי ייתכן שייפגעו גם שכניו ובני משפחתו של המחוסל. הודעה כזו תזרע היסטריה קשה בסביבתו של כל מנהיג ששמו יימצא ברשימה אם ייחטף ישראלי, ויהיה לחץ ציבורי כבד מאוד על האנשים שייכללו באותה רשימה, להחזיר את החטוף - או להסתלק מלהתגורר בקרבת בני-אדם אחרים.
אם תנהג הממשלה כך - והסיכוי שממשלתנו הנרפית תעשה כן הוא קלוש ביותר, למרבה הצער - יהיה צורך לדאוג לכך שהממשלה לא "תעשה במכנסיים", ותדע לעמוד בפני גל המחאות של הצדקנים בעולם.
הקשיחות של ממשלת ישראל חייבת להיות כה עזה, עד כדי הפצצת המקום שבו מוחזק החטוף, יחד עם חיסול כל המנהיגים שפורטו באותה רשימה, אם יתברר כי אין שום סיכוי לשחרר את החטוף. האויב חייב לדעת כי אין ויתור ואין המתנה מורטת-עצבים לאורך שנים: אם לא תחזירו את החטוף בתוך פרק הזמן שצוין בהודעתנו, נשקול ואף נבצע חיסול כולכם, גם אם הדבר יעלה בחיי החטוף. האם לא כך בדיוק אנו דורשים בדיעבד ממנהיגי בנות הברית במלחמת העולם השנייה, שאליהם אנו באים כעת בטענות על שסירבו להפציץ למשל את אושוויץ? האם מישהו מעלה בדעתו שהפצצת אושוויץ לא הייתה הורגת אסירים רבים שם?
זהו עיקרון נכון, הנהוג בשחמט ונראה כי אין מנוס מהנהגתו גם במלחמה באויבינו האכזריים, שאינם נרתעים אף מסיכון ואפילו מגרימת מוות לילדיהם במלחמתם בנו: להצלת הממלכה, אתה מקריב לא רק חיילים פשוטים אלא גם צריחים ואפילו את המלכה.
אם תנהג הממשלה כך, תושגנה לדעתי שתי תוצאות-לוואי רצויות: התוצאה האחת תהא החלשת הלחץ הציבורי על ממשלת ישראל, לשלם "כל מחיר" או "מחיר כבד" למען שחרור החטוף. זה נראה בתחילה כפרדוקס, אך זו תהא התוצאה. כיום משתולל הוויכוח בציבור, בשל ההתמקחות הגורמת לכל אדם הגון לשאול "אם אנו מוכנים לשחרר מאה נבלים עם דם על הידיים, האם נניח לגלעד להינמק בכלאו בגלל חמישים נבלים נוספים? היכן הגבול ומדוע בגלל תגרנות יאבד הבחור כמו שאבד רון ארד?". אך כאשר עיקרון הברזל יהיה שאין שום מיקוח, אלא הוויתור היחיד יהיה ויתורנו על חיסול ראשי המחבלים בזה אחר זה, אם החטוף לא יוחזר - יישאר עדיין הוויכוח על העיקרון, אך לא תהא עוד תגרנות המונית על המחיר. לא ישולם שום מחיר. נקודה.
התוצאה השנייה תהא, שבני-אדם נורמלים והגונים בעולם יבינו את מניעיה של ממשלת ישראל ואף ילחצו על ממשלותיהם להנהיגה, אם מדיניות זו לא תנוהל בפחדנות ובתבוסתנות הנקוטות עד עתה, אלא בנחישות עזה וללא מורך-לב. ובידיעה שיגיע הרגע שבו יהיה על הממשלה לממש את הודעתה ולחסל מי מהמנהיגים שברשימה שפורסמה - עליה לדאוג מראש לכך שהכנסת תחוקק חוק שימנע מראש התערבות בג"צ בהחלטה כזו. פסק-דינו השגוי והלא-ראוי של בג"צ, שהכיר בזכותו של
אריאל שרון לפטר שרים מממשלתו כדי לאפשר קבלת עמדתו בעניין ההינתקות - יישפך כעת על ראשי השופטים שפסקו כך ועל ראשי הישראלים והזרים שמחאו לו כפיים בהתלהבות: על-פי אותו פסק דין קלוקל, שהפך לצערי לדין בישראל, ראש הממשלה יוכל לפטר כל שר, שיתנגד בממשלה לקבלת השיטה שהוצעה כאן.
העתיד: חדל או מחדל חטיפות? ברור לי כי הנהגת שיטה חדשה ואף אכזרית זו תעלה בלא-מעט דם ותגרום לנו בעיות בינלאומיות לא-מעטות. ייתכן שחטופים אחדים אף ישלמו עליה בחייהם, בשלבים הראשונים ליישומה. אך לאחר שאויבינו יראו שכוונתנו רצינית ואינה ניתנת לערעור, ולאחר שיחוסלו אחדים מהם כעונש ברור לא רק על השתתפותם בחטיפה, אלא גם על התרברבותם בתקשורת בקשר אליה - דבר שיעמיד את המתרברב באופן טבעי כנושא באחריות לגורל החטוף - נגלה לפתע שחסל סדר חטיפות.
כך בדיוק קרה כתוצאה מהתנהגותנו הקשוחה בקשר לפיגועי המתאבדים. האויב הבחין שאיננו נרתעים, אלא מגבירים את הלחץ עליו, את חיסול ראשיו (תוך הפרעה מתמדת ולא-ראויה מצד מערכת המשפט שלנו) ואת המרדפים התמידיים אחר אנשיו בסמטאות רצועת עזה ויו"ש.
מר נתניהו, מן הראוי שתיישם שיטה זו לא לאחר תשלום המחיר הכבד-מנשוא בפרשת שליט, אלא כאן ומיד.
