מי שכופר בסמכות של בית משפט ואינו מקיים את פסיקותיו מפני שהן בטלות ומבוטלות מעיקרן, אינו סרבן. סרבן מכיר בסמכות להלכה, אולם אינו מקבל על עצמו לבצע הוראה מסוימת מהוראותיה למעשה. המילה 'סרבן' נכנסה ללקסיקון היהודי במשנה במסכת ברכות. היא תמימה להפליא. אם בבית הכנסת מכבדים הגבאים המוסמכים אדם לעבור לפני התיבה, והוא דוחה הבקשה אם מפני שהוא צנוע, אם מפני שקולו בוגד בו באותו יום, אין בכך קריאת תיגר על סמכות הגבאים, אלא מפני שאותו אדם מכבד את סמכותם דנה ההלכה אם הוא רשאי בכל עת או איננו רשאי אלא בנסיבות מסוימות לסרב למלא אחר מצוות הממונים על הציבור.
לעניין הלכתי אחר. בית המשפט, המזמן עד או נתבע או כל כיוצא באלה, ומטעמים שונים אותו אדם המכבד את סמכות בית הדין אינו נענה לזימון, רשאי בית הדין לקבוע שהוא סרבן על כל המשתמע מכך משפטית. אבל מי שמודיע כי אין לבית הדין סמכות לדון אותו לא מלכתחילה ולא בדיעבד, לא לזמן ולא לקנוס, אינו סרבן. אותו אדם קובע כי הוא והמדינה חגים במסלולים שונים סביב למקור אנרגיה שופטת ופוסקת מרכזית שונה והסרבנות אינה נושא כלל. הסמכות היא הנושא.
המחשבה המציקה הזאת מלווה כל מי שעוקב אחר המתרחש בסוגייה שאנו מתעקשים משום מה לקרא לה 'סרבנות' ולוואי שהייתה מלווה גם כל מי שמעורב בגופו ובנפשו במעשים, או בעידודם של מעשים, או בהגנה על מעשים בסוגיית הציות לפקודות צה"ל. מה האמת, הערומה והכואבת, מקבלים את סמכות הממשלה לפנות מתיישבים מהתנחלויות לא מורשות או לא-חוקיות, היינו הך, או לא מקבלים ופוסקים כי לעניין פינוי מארץ ישראל אין לממשלה סמכות כלל והסמכות הקובעת היא רבנית? (בלי להיכנס כמובן לשאלה אם בכאוס הפסיקתי המפלג את שומרי התורה לכתות כתות נאמנות כמובן כולן, יש בכלל משמעות להתלות בסמכות רבנית).
התשובה האמיצה לשאלה הזאת היא קריטית. מה עומד על הפרק? קבלת המערכת הדמוקרטית, השופטת, המבצעת והמחוקקת כמערכת המוסמכת היא לבדה להורות ולקיים הוראותיה, ומיצוי הזכות לא למלא אחר פסיקותיה ולשאת בתוצאות המשפטיות הנלוות בהכרח, או הפקעת נושא ההתיישבות מן המערכת הדמוקרטית מכל וכל והכפפתו למקור סמכות אחר? שלט המונף בצבא מה הוא מודיע או מה הוא שואל אם לא של מי הוא החייל, של המערכת הדמוקרטית בלי תנאי, או של מערכת אחרת, הסובלת את הראשונה על תנאי?
אינני דורש מן הרבנים המעודדים בגלוי או בנגרר או במרומז או במשתמע את הבחורים להציג היום לראווה את החלטתם שלא לציית ביום בו תבוא פקודה למפקדיהם, להודות בריש גלי כי לא מדובר על סרבנות כלל אלא על משהו חמור הרבה יותר. הם יודעים את האמת. הם פועלים על פיה. הם נאבקים על ניצחונה. אבל מן הצעירים המדמים לנפשם כי הם נאבקים בתוך הדמוקרטיה על הדמוקרטיה בלי להעמיד אותה בסימן שאלה שיש לו עוצמה של סימן קריאה, מן הצעירים יש לדרוש מענה על השאלה הקריטית, סרבנות או כבר מעבר לסרבנות. כשהם מודיעים כי יהודי לא יפנה עוד יהודי, מה הם מודיעים? כי הממשלה מוסמכת לפנות יהודים אך הם לא יוכלו לעמוד בפני צו מצפונם ויסרבו למלא פקודה, או כי הם לא יצייתו מפני שהממשלה אינה מוסמכת מלכתחילה להורות על פינוי. זהו הבדל קיומי.
התשובה על השאלה הקריטית מפחידה, ועל כן לא רוצים לשאול אותה, לא בממשלה ולא בציבור, ומעמידים את המחלוקת כאילו מי יפנה הוא ליבת הפולמוס, צבא ההגנה שלא נועד אלא לאסור מלחמה על האויב, או כוח שיטור שהוא היחיד המוסמך לאכוף את החוק על האזרחים. מדוע? כי כל עם ישראל הוא צבא אבל לא כל אחד הוא שוטר? ושוטר הסר למצוות רבניו, יפנה ויציית לממשלה? ויניחו לו? ולו כל ישראל הוא משטרה, יכשירו הפינוי הכשרה הלכתית?
ברור לכל כי אם יש לממשלה סמכות להורות על פינוי היא אינה יכולה לאכוף סמכותה על-ידי המשטרה בלבד, ומי שדורש כי תעשה כן דורש כי תוותר על זכותה לאכוף את החוק מכוחה היא מושלת. על כן, גם מן הבחינה הזאת, צבא העם או משטרה אינם אלא הסוואה לשאלה הגדולה המוצבת זה מכבר לעינינו באותיות גדולות, שכל יודע קרוא אינו יכול להתעלם מהן אלא אם כן הוא עוצם את עיניו - יש מדינה או אין מדינה, היום, כמות שהיא, לא לעתיד לבוא, לא רק בתנאי שהרוב המושל בה הוא הרוב הנכון. זה מזמן איננו מתפלמסים עוד בתוכנו על המדינה הפלשתינית בלבד. אנו מתקרבים והולכים למצב בו ניאלץ להודות, בפני עצמנו ובפני כל חולמיה ומקימיה ובוניה ומגיניה של הארץ הזאת, כי הפולמוס הוא על המדינה היהודית.
ואל תתהו מה עושים. צעירי ישראל, אם אך תוצג לפניהם באומץ, בנקיות הדעת, בלי רטוריקה מניפולטיבית, בהגינות, השאלה הקריטית - יש מדינה או אין מדינה - לא יתנו, גם אם הם נאמניה הגדולים של ארץ ישראל, להכות בה חלילה את מדינת ישראל. זאת עשו. דברו עימהם דברי קשט ואמת וסימכו עליהם. הם לא יכזיבו.
