"טלוויזיה בריאה"? לא, תודה

שתי משפחות צפון-אפריקניות שולטות בלוח המשדרים של יום שלישי בערוץ 2: משפחת חודדה מ"האח הגדול" ומשפחת סעדה מ"מעורב ירושלמי". משפחת סעדה נמצאת איתנו כבר חמש שנים, מאז תחילת שידורה של הדרמה בערוץ 10. מאז ועד היום, זוכה הסדרה בעקביות לביקורות מעולות ולרייטינג זעום. בתחילה, היו מי שניסו לייחס את כישלונה המסחרי של התוכנית לכך ששודרה בערוץ 10 מבריח הקהל, אך גם כשעברה לערוץ 2, המשיך הקהל הרחב להסתייג ממה שהגדירו מבקרי הטלוויזיה ונסיכי הבראנז'ה "יצירת מופת". עתה, בניסיון נואש להעלות את הרייטינג, משודרת "מעורב ירושלמי" בסמיכות ל"אח הגדול", אך בעוד האח מניב 30 אחוזי רייטינג בערך - המעורבים מגיעים ל-15 אחוז בלבד. כלומר, כאשר משפחת חודדה מפנה את הבמה למשפחת סעדה, כמחצית הצופים נוטשים את המרקע.

פערי הרייטינג מפתיעים במיוחד לנוכח העובדה, שגם החודדות וגם הסעדות מדברים על אותם נושאים פחות או יותר: גם לאלה וגם לאלה יש סודות מן העבר, המאיימים על שלמות התא המשפחתי; גם אלה וגם אלה מתחבטים בין קריירה מקצועית לבין חיים מסורתיים; גם אלה וגם אלה שואלים את עצמם אם חייבים לשמור בקפדנות על מצוות הדת, או שמותר להתפתות. בעוד שמוטי ומעיין חודדה אינם שחקנים מקצועיים, את "מעורב ירושלמי" מציגים בפנינו מיטב השחקנים, המדקלמים טקסטים שנכתבו עבורם על-ידי מיטב התסריטאים ובוימו על-ידי מיטב הבמאים. אבל הקהל הרחב מעדיף את הכנות של מעיין חודדה על פני המקצועיות המלאכותית של השחקנית-זמרת מירי מסיקה.

אילו ניתן לשוק הטלוויזיה בישראל להתנהל באופן טבעי, אפשר היה להפיק עוד ועוד תוכניות בסגנון "האח הגדול", שמעלות חיוך על פני הצופים, אולם הטלוויזיה המסחרית בארצנו מווּסתת באופן נוקשה על-ידי הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו. כלומר, אותו רגולטור שכפה בשעתו על ערוץ 10 את הפקת "מעורב ירושלמי", וסייע לקריסתו הכלכלית של הערוץ, כופה עתה על ערוץ 2 את שידור "מעורב ירושלמי" ואף מאיים לקנוס את "קשת" בגין התארכות "האח הגדול" לכדי 4 שעות שבועיות, בעוד תקרת השידור המועדפת על-ידי הרשות היא 3 שעות (ובתנאי שישודרו גם 5 שעות של דרמה). בעצם, הרשות השנייה כאילו אומרת: אצלי לא יראו תוכניות בידור מושכות קהל, אלא דרמות מייבשות, שזוכות לכינויים ההזויים "סוגה עלית" ו"תוכניות איכות".

קשה להבין מה הופך הריון עלילתי בבית משפחת סעדה לאיכותי יותר מההריון האמיתי של החודדות. הכישלון המתמשך של הדרמה הישראלית למשוך קהל, נובע מכך שבהשוואה לתוכנית כמו "האח הגדול" היא נראית פחות אותנטית, ולכן - פחות מעניינת. אפשר גם לראות את הדברים כחלק מתופעה עולמית שבה הז'אנרים הדרמטיים, שמשלו בכיפה שנים רבות, מיצו את עצמם, ומפנים מקום לתוכניות ריאליטי.

אמנם קל להבין לליבם של פקידי הרשות השנייה, שמעקמים את האף לנוכח הרווחים שגורפים הזכיינים משידור תוכניות מציאות, שנראות לכאורה קלות להפקה - שהרי אין דבר פופולרי יותר מלשנוא את מי שמרוויח הרבה כסף בקלות, אבל כדאי שהפוליטרוקים מהרשות השנייה - המתיימרים לקבוע מה מותר לשדר ומה אסור (למרות שבעצמם אינם יכולים להביא אפילו אחוז אחד של רייטינג) - יזכרו שאם לא יהיו צופים, לא יהיו פרסומות, ואם לא היו פרסומות - לא יהיה מי שישלם את משכורותיהם שלהם. רצוי גם שיבינו, שהרגולטור אינו יכול לשנות בכוח את טעם הקהל. נתוני הרייטינג מלמדים חד-משמעית, שהקהל הישראלי מעדיף לצפות באח הגדול ובדומיו. אין סיבה שלא לכבד העדפה זו.

לפיכך, כדאי ליוצרי הדרמות - המשוכנעים שהציבור הישראלי מטומטם, ולכן יש לכפות עליו בכוח צפייה ביצירותיהם, ולרשות השנייה התומכת בהם, לחשוב על מצב, שבו מזמינים במסעדה סלט עם תבלינים ורוטב, אבל מקבלים לשולחן ירקות גולמיים, לא חתוכים, בטענה שאלה בריאים יותר. אז תודה רבה על הדאגה לבריאותנו התרבותית, אבל אנו יודעים היטב מה אנו מעדיפים לראות בטלוויזיה, כשם שאנו יודעים מה אנו מעדיפים לאכול.