ראש הממשלה מתפקד במציאות קשה במיוחד. מצד אחד קיבל ירושה מדינית וביטחונית קשה מממשלת אולמרט, מצד שני הוא ניצב בפני האתגר האירני, שמהתמודדות אמיתית עימו ברחה ממשלת אולמרט כמפני אש ומצד שלישי הוא ניצב בפני ממשל אמריקני "לא סימפטי", שאינו מבין נכון את המציאות המזרח תיכונית. מן הראוי לציין שגם המצב הכלכלי אליו נכנסה ממשלת נתניהו, כירושה מאולמרט, לא היה מזהיר - אולם נתניהו בשיתוף ובסיוע של הנגיד פישר הצליח להתמודד עם משבר זה היטב ובמהירות.
המציאות הקשה חייבה את נתניהו לצרף את ברק לממשלה, ולשלם על כך מחיר פוליטי יקר. ארבעה תגי מחיר כאלה רשומים על שמו: תפקודו הביטחוני של ברק, במיוחד במבצע עופרת יצוקה והשלכותיו - הרע במיעוטו; התנהלותו של ברק באיו"ש - הרע בעיקרו; הטיפול בסוגיית שליט - צרה מתמשכת מתקופת ממשלת אולמרט עם ברק כשר ביטחון; והתנהלותו הפוליטית של ברק כשותף זוטר בממשלה. ברק נושא אומנם בתפקיד שר הביטחון, התפקיד השני בחשיבותו בממשלות ישראל אחרי ראש הממשלה, אולם מבחינה פוליטית, קואליציונית ומבחינת התמיכה הציבורית במהלכי נתניהו, הוא שווה (על תנאי) רק שבעה ח"כים! חרף חולשתו זו, הוא מנצל את קשייו של ראש הממשלה, כדי למקסם את השפעתו בממשלה, ולהוביל מהלכים מפוקפקים.
ניתן להבין את הצטרפותו של ברק לממשלה לאחר כישלונו החמור בבחירות. ההצטרפות טרפה את קלפי מתנגדיו הפוליטיים, והסיטה את מרכז הכובד של הוויכוח במפלגה, מחשבון אישי עם ראש המפלגה שכשל לעבר מידת התועלת שמשיגה מפלגתו כשותפה הרביעית בגודלה בקואליציה. על הגל הזה רוכב ברק תחת שני כובעים: ה"נעבאך" הפוליטי שחייב להראות הישגים, בכדי שלא יומרץ אל מחוץ לממשלה - איום מתמיד על ראש הממשלה ותרגילי סחטנות חסרי תקדים והממונה הבכיר על הביטחון הלאומי, שעל פיו יישק דבר בצה"ל במערכת הביטחון ובאיו"ש. בין שני אלה הוא מתמרן על-מנת לשקם את תדמיתו האישית מזה ולקדם אג'נדה מדינית-פוליטית נוחה לארה"ב ולאגף השמאלי של מפלגתו מזה.
מחיר כבד ראש הממשלה משחק את המשחק, בכדי לדחות משבר ממשלתי ככל האפשר, ובינתיים משלם מחיר כבד: שחיקת אמינותו ומעמדו בתוך מפלגתו, הפיכת ברק לנותן טון מרכזי בממשלה שפוגעת במעמדו הבינלאומי, היגררות לעבר מדיניות העומדת בסתירה לרצון בוחריו ועלולה להביאו אל קץ הקדנציה, ועיסוק רב מדי בתרגילי איזון ושיווי-משקל פוליטי, במקום בנושאים החשובים באמת, בראש ובראשונה הנושאים הפנימיים.
ראש הממשלה סבור ובצדק שהאיום הצבאי המרכזי על ישראל הוא האיום האירני, וכי איום זה הולך ומחריף עם הזמן. אני מעריך שמערכת השיקולים שלו כוללת נכונות לשלם מחירים גבוהים למדי - הן כלפי ארה"ב והן כלפי ברק, ובלבד שניתן יהיה לרתום את ארה"ב ובאמצעותה מדינות ומעצמות אחרות למאבק אפקטיבי נגד אירן. את המחירים הוא כבר משלם וביד רחבה, אבל המצב מול ארה"ב נותר לטעמי בלתי ברור לחלוטין. סדר העדיפויות של אובמה שונה מסדר העדיפויות של ישראל. באופן שממשל אובמה מנהל את מדיניות החוץ שלו, איני רואה שישיג אפילו יעד אחד מהיעדים החשובים לו - פקיסטן, אפגניסטן, שמירה על הקיים בעירק, קוריאה הצפונית, ההתפתחויות המחמירות בקרן אפריקה ובתימן ועוד [עוד על מדיניות אובמה -
האם אובמה רואה נכוחה?!]. באם לא ישיג את היעדים שם ומול אירן, גם לא ישיג אותם בסכסוך הישראלי-ערבי. הסיכון במהלכים האחרונים שנקט ביבי הוא בכך ששינה את "מסגרות החשיבה" ויצר תקדימים שקל לעולם להתרגל אליהם, וקשה מאוד יהיה לקחת ממנו הרגל זה, לכשיתברר שכל "הנחות העבודה" הופכות בזו אחר זו לתקוות-שווא. נתניהו אומר את הדברים הנכונים, אבל המעשים חזקים מן הדברים, ובמעשים הוא הולך רחוק מדי ללא תמורה.
ההתנהלות השגויה מול ברק גלויה לתומכיו הפוליטיים של נתניהו יותר מהתנהלותו הבעייתית מול ארה"ב. מול ארה"ב המדיניות חייבת לקחת בחשבון ממשל שישרוד בתפקיד לפחות עוד שלוש שנים ואולי אף יותר. מול ברק, מאידך-גיסא, ההתנהלות הנוכחית היא קצרת טווח בכל מקרה. כל שינוי מהותי בנסיבות החיצוניות, במפלגתו של ברק עצמו ו/או באחת מחברות הקואליציה, יכול להוביל את נתניהו תוך זמן קצר ליריבות פוליטית מול ברק ראש בראש, ובמקרה קיצוני יותר, לירידתו של ברק מהבמה הפוליטית. לכן, החבל שנתן נתניהו לברק לאחרונה בכמה וכמה נושאים כגון: דחיית פיצול תפקידו של היועץ-המשפטי לממשלה, החלטת ההקפאה באיו"ש, מחליף כמעט קבוע של ליברמן בנושאי-חוץ רבים ושותף בכיר למגעים מול ארה"ב - הם הרבה יותר ממה שניתן להצדיק על-פי מערכת שיקולים זו. האי-שקט המתפתח עתה בליכוד כתוצאה מהמהלך האחרון, מחייב "צעדי ריסון".
צעדי ריסון נדרשים שני סוגים של צעדי ריסון:
(א) חשיפה רבה יותר של ראש הממשלה בכל המקרים בהם נעשים או מוסברים לציבור מהלכים מורכבים ורגישים של הממשלה;
(ב) הפקעה חלקית של סמכויות הביצוע של מהלך ההקפאה באיו"ש מידיו של ברק.
את החלק השני של "הריסון" ניתן לבצע באופנים שונים. למשל: סביר להניח שכדרכנו בהחלטות "רגישות", גם ניסוח החלטת הממשלה בשאלת ההקפאה מותיר כר נרחב לפרשנויות. כר נרחב זה מחייב רשות ערעור ש"תפרש" את כוונת הממשלה בהחלטתה. רשות זו צריכה להימצא במשרד ראש הממשלה. את האחריות לביצוע ניתן להפקיד בידי אחד השרים הביטחוניים הנוספים בממשלה, שהבנתם, כחברי "מועדון השביעייה" או כחברי קבינט, את רוח ההחלטה ונסיבותיה אינה נופלת מזו של משרד הביטחון. רשות כזו תוכל לאזן בין הצורך הלאומי האמיתי (במידה שהוא אכן קיים), לבין הצורך הפוליטי של ברק להפגין התלהבות יתר להישגים שמשרתים אותו, אבל לא בהכרח את ממשלת הליכוד ואת המחנה הלאומי.
צעד ריסון נוסף מתבקש מתגובתה של הרשות להחלטת הממשלה. ראש הממשלה ציין אומנם שבתום תקופת ההקפאה תחזור ישראל למדיניות שהייתה קיימת לפניה. ניתן להניח שאמירה זו, גם היא "גמישה" במידה כזו או אחרת. אם יהיה מו"מ ותסתמן בו התקדמות משמעותית, החזרה תיקח זאת בחשבון, ואם לא יהיו שיחות או לא תהיה התקדמות סבירה, גם דברים אלה יילקחו בחשבון. אולם, נדמה שההחלטה לא לקחה בחשבון בצורה הנכונה את האפשרות שהפלשתינים כלל לא יחזרו למו"מ, כפי שהם מצהירים עתה. בכל דרך שבוחנים את החלטת ההקפאה, זו החלטה קשה ביותר עבור אזרחי ישראל שבשטחי איו"ש. להטלת קושי מעין זה עליהם, ללא כל תמורה פלשתינית-ערבית, אין שום הצדקה! לכן, צריך לקבוע זמן המתנה מוגבל (4-3 חודשים) שאם במהלכו לא ישובו הפלשתינים אל שולחן המו"מ, תחל הפשרה מודרגת של הבנייה, עד אשר בתום תקופת עשרת החודשים, יחזור המצב לקדמותו באופן מלא.
"תרגילים שרוניים" ראש הממשלה טעה טעות נוספת בדרך בה הוביל את החלטת ההקפאה: הוא התעלם פעם נוספת מחברי מפלגתו וממי שתמכו בו בבחירות. אין כדבר הזה מנוף להכעיס את תומכיו הפוליטיים ולגרום להם לצאת נגד ההחלטה, ובאם לא תוסק המסקנה הראויה, גם נגד ראש הממשלה עצמו. עם כל הספקות והחששות, חברי הליכוד לא יקבלו שוב "תרגילים שרוניים" חוזרים. אי-אפשר לשקר לחברים פעם אחר פעם ולצפות שיקבלו זאת בהבנה. אפשר לקבל בהבנה צעדים קשים, אי-אפשר להסכים לתרבות של שקר ורמייה. לכן, חשוב שיכונס המרכז, חשוב שיתקיים דיון, חשוב שיינתן לחברים להביע דעות וחשוב שיבינו גם בארץ וגם בחו"ל, שלא הכל מובן מאליו, ויש מחיר להתנהלות משוגתית גם כאן. אני משער שאם יבוצעו מהלכים אלה וראש הממשלה יבהיר את כוונותיו, שיקוליו וצעדי הריסון שנקט או ינקוט, יוכל לזכות בתמיכת מפלגתו גם לצעד הקשה הזה. אם הוא אינו חותר לגט כריתות עם מפלגתו, מוטב ישתף אותה בכל המקרים שהדבר אפשרי בקבלת ההחלטות הקשות שבפניהן הוא ניצב, לא כאירוע חריג אלא כשיטת ממשל דמוקרטית אמיתית.
ולסיכום: יותר מדי "תרגילים" פוליטיים של מנהיגי ישראל בשנים האחרונות התבררו כמקח טעות; לעיתים טעות קלה ולעיתים טעות חמורה. גם מבחינה זו ראוי לשתף את הציבור בקבלת החלטות קשות ולחלוק עימו את האחריות; אנו זקוקים לגיבורים בשדה הקרב ולא בחדרי הישיבות. בחדרי הישיבות אנו זקוקים לאנשים חושבים, לאנשים בעלי ידע וניסיון, לאנשים בעלי רגישות; אנו זקוקים למנהיגות אמינה! טוב יעשה ראש הממשלה אם ייקח בחשבון במערת השיקולים המורכבת והמסועפת שלו, עוד נימוק חשוב אחד. קרוב לוודאי שאנו הולכים למבחנים לא פשוטים בעתיד הלא רחוק. אמון במנהיגות, תחושת לכידות ושותפות בציבור והבנה מה עושים ומדוע, חיוניים לכושר עמידה. אין כמו ראש הממשלה כמי שמופקד על עיצוב וגיבוש יכולת זו בציבור.
