על התיוונות, בורות, ומיתוסים חסרי בסיס

הציונות של לפיד איננה זו של הזרם הדתי והלאומי בתנועה הציונית של ראשית המאה הקודמת - הציונים של ציון שפסלו על הסף את רעיון אוגנדה כבית לאומי. הציונות של לפיד היא יצור מנוון ומסורס מבית היוצר של תנועת "שלום עכשיו", ציונות שבתאית, הממירה את עצמה לדעת באותה דרך בה ניסו לפני כ-2200 שנה המתייוונים בעמנו לאיים על קיומו של העם היהודי, ולהיטמע בתרבות ההלניסטית כובשת תבל ומלואה. איום זה אז כהיום, הנו איום קיומי רוחני ופיזי כאחד, איום שתחילתו באיסורי מילה, באמונה באל אחד בורא עולם, בכפיית עבודה זרה ובטומאת גויים המנוגדת – אז כהיום לרוחו של עם ישראל, בניגוד לדעתו "הנאורה" של מר לפיד.

ללפיד אין ולו מעט ידע על המשבר הגדול שפקד את עמנו בתקופת החשמונאים. מלחמות היהודים במתייוונים ועוזריהם היוונים הסלווקים מסוריה, חרף ניצחונם הגדול וטיהור בית המקדש מהטומאה שהטילו בו, הרי שמאה שנים אחר כך הסתאבו בניו של שמעון החשמונאי והפכו לנושאי דגל ההתייוונות. יוחנן הורקנוס גייר בכוח את האדומים שמהם עתיד לעלות הורדוס לאחר נפילת מלכות הרשע של אלכסנדר ינאי ומריבות החצר של האחים הורקנוס ואריסטובולוס, בהן נקראו הרומאים "לפשר ולהשליט סדר חדש" בארץ ישראל. וכך אנטיפטרוס אביו של הורדוס, משמש כיועצו ועוזרו של פומפיוס הרומאי בכפיית תכתיב "השלום-הרומאי" על ארץ ישראל לאחר ההשתלטות על סוריה ומצרים ההלניסטיות.

כמאה שנים אחר כך ייחרב בית המקדש השני שבנה הורדוס, בעלה של מרים החשמונאית, אותה ירצח בטירופו. בית חשמונאי המתיוון במאה שנות שלטונו היה האוליגרכיה הפוסט אמונית של אותם ימים, והצדוקים, שועי הארץ ובעלי האוריינטציה היוונית-רומית, יריביה של היהדות האותנטית והאמונית המזוהה עם הפרושים - "הפורשים" של אותה תקופה, ומתנגדי הזרם המתייוון והיהודי למחצה ששלט בארץ ישראל ערב חורבן הבית השני.

ההשוואה בין מתיווני הבית שני לאלה הבית השלישי בראשית גאולתנו, מצמררת ומעוררת מחשבה.

לפיד שאיננו בקי כמסתבר בתולדות עמנו אומר: "בהיסטוריה היהודית שלי נמצאים בהחלט משה, שאול, דוד והרמב"ם אך גם ישו שהיה מהפכן גדול והתנער אז מההנהגה הרבנית".

ישו לא נלחם ברבנים כי לא היו כאלה בימיו. ישו, כפי שנזכר במחקרים שונים, השתייך דווקא לכתות ולזרמים אחרים, כגון האיסיים או אולי קבוצה של הפרושים, שהיו המתנגדים הנחרצים של האליטה הצדוקית המתיוונת, שבשום אופן לא ניתן לשייכה "לרבנות".

מוסד הרבנות (להבדיל מהממסד הרבני בן זמננו) החל דרכו לאחר חורבן בית המקדש ויסוד בית הדין ביבנה על-ידי רבן יוחנן בן זכאי. נוצר צורך להמשיך ולקיים את עם ישראל על בסיס מצוות התורה בהיעדרו של המוסד הלאומי והדתי המקודש ליהדות, ושל חובת קיום מצוות שלושת הרגלים שהייתה לא רק חג דתי הכרוך בחובת העלייה לרגל לבית המקדש, אלא חובה אזרחית בהעלאת מס לצרכיי מדינת הלאום וזכר ליציאת מצרים, מתן תורה והנדודים במדבר.

תפקידו של הרב כמנהיג הקהילה היהודית נזכר במסכת אבות בדברי התנא יהושע בן פרחיה, האומר: עשה לך רב, וקנה לך חבר, והוי דן את כל האדם לכף זכות" (מסכת אבות, פרק א' משנה ו'). לאחר חתימת המשנה והתלמוד לפני למעלה מ-1400 שנים, הלכה והתגבשה הקהילה היהודית האוטונומית מונהגת הרב, ומשנה התורה לרמב"ם ומורה הנבוכים הפכו למשענת הדתית, הפילוסופית והרעיונית שחזקה את העם היהודי בגלותו, ואפשרה את שרידותו המופלאה 700 שנים לפני שיבת ציון החדשה והקמת מדינת ישראל.

אומר לפיד כי אותם 5 מיליון החילונים לדבריו: "העדיפו לחיות במדינה המסוכנת הזו, לשלם מיסים גבוהים ולחיות בפחד מתמיד" (ס"צ). דברים אלה חושפים יותר מכל את חולשתם הרוחנית של מר לפיד וחבריו. הם חושפים סולם ערכים לקוי שבו עצם ישיבתם בארץ ישראל תלוי ומתנדנד בסדר עדיפות העלול להשתנות עד כדי נטישת הארץ לטובת מקומות נוחים ובטוחים יותר בימינו, כמו פולין, צ'כיה ורומניה שמספקות לבניהם של מקצת פליטי השואה דרכונים ודיור מוגן לעת צרה. לו נבדוק מיהם אלה שרכשו דרכונים זרים, דירות מקלט בחו"ל נמצא ביניהם דווקא את שועי הארץ והאוליגרכיה השלטונית בכל קצות הקשת הפוליטית.

זאת ועוד, השתמטות משרות צבאי כבר איננה נחלת המגזר החרדי – 35% מהנוער הלא דתי משתמטים משירות צבאי, וכדי שלא נרבה מחלוקות, לא נפרט מי המגזר התורם יותר מכל לחבורה המשתמטת הזו.

הסוגיה של סיכון אישי לעולם לא תעלה במדינות אחרות כי מולדת, בית ומשפחה אינם בשום מקום אחר נושא למחלוקת לאומית, ונאמנות ופטריוטיזם אינם עולים לוויכוח כמו בארצנו שזכות קיומה מתחיל להתערער גם בקרב יהודים בתפוצות.

מה, אם כן, משאיר את החילונים נוסח לפיד בארצנו הדוויה?
האם ארון הספרים החילוני הוא המשאיר אותם לשאת בנטל קיום המדינה בארץ הקודש? או אולי כדברי אביו המנוח, "בתי-המדרש של החילונים שהם המוזיאונים, התיאטראות ומקומות הבילוי"? אם אכן "בתי-מדרש" אלה מיצגים את מקורות האמונה שלהם, אז מה מכיל ארון הספרים החילוני בכל הקשור ליחסי הגומלין שבין היהדות "לישראליות" שנוצרה בארץ ישראל החל מסוף המאה התשעה עשר ועד ימינו? אולי האמונה שדת ישראל היא "אופיום להמונים" כדברי מארקס היהודי המומר חביבו של יאיר לפיד?

ואולי רעיון העוועים של אוגנדה בבסיס החילוניות המודרנית של ראשית המאה העשרים – רעיון, שהפיתרון הסופי של הבעיה היהודית עשוי להימצא בהקמת קולוניה יהודית באפריקה או בדרום אמריקה ואולי באזרבייג'אן שבחסות המשטר הקומוניסטי. ואם לא הייתה זכותנו הדתית, המשיחית, ההיסטורית, ומורשתנו הנטועה בסלעי ארץ ישראל - איזו צדקת דרך חלופית קיימת לדעת לפיד להקמת מדינה יהודית בחבל ארץ זה?

אפילו דוד בן-גוריון, ממנהיגי הזרם הסוציאליסטי "חילוני" של התנועה הציונית, הבין שמדינה יהודית בארץ ישראל יכולה לקום רק על בסיס המורשת הדתית והתנ"ך אותם הורישו לנו אבותינו שומרי הגחלת בכל הדורות.

לפיד, כחבריו לדרך, משכתב את ההיסטוריה המודרנית של עם ישראל, ומנכס שלא על-פי העובדות ההיסטוריות את זכות הקמתה של המדינה לטובת הזרם החילוני של התנועה הציונית.

המיתוס השקרי הזה, לפיו העלייה השנייה הסוציאליסטית היא שסללה את הדרך להקמת המדינה, מלווה אותנו בחינוך הלקוי אותו הנחיל לנו בעל כורחנו שלטון השמאל הציוני ערב הקמת המדינה, וממשיכי דרכו הפוסט-ציוניים, לאחריה.

שיבת ציון המודרנית והרעיון של הציונות כתנועת השחרור הלאומית של העם היהודי לעולם לא יכולים היו להתגשם אלמלי מצאו על חורבות "פלשתינה"-ארץ ישראל את הישוב היהודי הישן של ירושלים, חברון, טבריה, צפת, עזה, חיפה, יפו ועוד.

ואפילו העלייה הראשונה, שקדמה לקונגרס הציוני הראשון, הייתה עלייה דתית במהותה ובמטרותיה, ואת חלקה בביסוס המושבות החדשות בארץ ישראל במימון הברון, הצניע השמאל הסוציאליסטי הציוני. והנה היום, מעז לפיד לטעון כי החילונים הם שהקימו את המפעל הציוני, ואין בלתם.

אבל דווקא היהודים הנדכאים של הישוב הישן, החל ממשפחת זינאתי בפקיעין, וכלה ביהודים של "הכוללים" בערי הקודש, שהתפרנסו בעוני רב מכספי החלוקה הדלים – הם הם מקיימיה של הרציפות היהודית בארץ ישראל לדורותיה, ובזכות עמידתם זו נבנתה הארץ וקמה מדינת ישראל 3 שנים לאחר השואה, בעת ששש-מאות אלף היהודים שחיו אז בא"י נחלצו יחד עם פליטי השואה למלחמת השחרור שבה נפלו ששת אלפים חללים. איש לא עשה אז אבחנה אותה עושה לפיד היום, בין דתיים ושומרי מסורת לחילונים, בין אדוקים לאנשי השומר הצעיר, בין מתנדבי חו"ל אשכנזים לספרדים לוחמי הקומנדו הצרפתי המהולל של עולי מרוקו.

טוב שנדע אף זאת, שמשתמטים ממלחמת המצווה של הקמת מדינת ישראל, היו מקרב אותם חוגים בלא הבדל, חילונים ודתיים. דור תש"ח, כמו הדורות שלחמו למען קיום העם והמולדת בכל מלחמות ישראל, לא הוריד כדבריו הנואלים של לפיד, את הכיפה המסמלת את הרעיון היהודי כמו את הטרגדיה היהודית בעת לחימתם למען השיבה למולדת.

הרמב"ם, גדול הפוסקים ביהדות לא הייה חלילה מתיוון, כדברי הבלע של יאיר לפיד. הרמב"ם – הנשר הגדול, ידע למצות מהתרבות היוונית כמו מהפילוסופיה והמדע הערביים בימי הביניים, את היסודות שאפשרו ליהדות להתמודד עם סוגיות של זהות ושל תודעה, ולהפריד בין לוגיקה, פילוסופיה ומדע יווניים, לבין האמונה הדתית העמוקה בקב"ה, שעמדה בבסיס משנתו של הרמב"ם.

ההתנפלות המבישה של חוגי השמאל על שר המשפטים יעקב נאמן בדבריו על המשפט העברי כבסיס אפשרי למשפט הישראלי, ממחישה את עומק הבורות, המיתוסים השקריים ותהומות הפחד של חוגים אלה מכל דבר הקשור למדינה יהודית, למשפט עברי ולזהות יהודית.
קו השבר המפריד בינינו לבין השקפת העולם המתייוונת של לפיד איננה מבוססת על המחלוקת בדבר קיום מצוות היהדות, ואם לא כולן אף לא מקצתן. בקרב ששת מיליוני היהודים החיים כיום בארץ ישראל קיים תחום ברור של קרבה למורשת ישראל ונאמנות ליסודותיה המוצקים חרף השוני בדרכים להגשמת מצוותיה.

המחלוקת שבין מחנה לפיד לבין הרוב המכריע של הציבור היהודי, הוא על צדקת דרכנו במאבק על הריבונות היהודית בארץ ישראל. זהו המאבק בין עם ירושלים למיעוט המוכח של נוטשי הזהות היהודית.

עם זאת, וחרף המחלוקות, אלה וגם אלה הנם יובלי הנהר הגדול של עם ישראל, כדבריו של נשיא המדינה שמעון פרס.