עברית בלי גרוניות

אחרי שטיפלנו בהגייה ובחנו את השפעתה הגוברת והולכת של הטעמת המלעיל על העברית הישראלית, נעבור עכשיו אל העיצורים עצמם ונראה מה קרה להם בתום תקופת התחייה. מאחר שהעברית היא שפה שמית ובשפות שמיות מבטאים את הגרוניות, אמורים דוברי העברית לבטא את האותיות הגרוניות ובמיוחד את המובהקות שבהן - ה', ח', ו-ע' - הנחתכות או מושמעות בגרון ולא בחך, בשיניים או בשפתיים כמו האותיות האחרות. אגב, הדיוק המדעי מחייב לדבר על הגאים ולא על אותיות, מפני שהאותיות הן רק סימנים גרפיים של הצלילים הנהגים והנשמעים, אך מאחר שמרבית האנשים משתמשים במונח "אותיות", נשתמש בו לפעמים גם אנו, לנוחותם של קוראי הטור.

אם נצייר עקומה של השימוש באותיות הגרוניות מאז הקמת המדינה ועד ימינו, נקבל קו הולך ויורד שכיום מתקרב אל נקודת האפס. משמעות הדבר היא, שכיום מספרם של הישראלים ההוגים בגרון ה', ח' ו-ע' הוא זעום מאוד, ואין הבדל גדול אם הם בניהם של יוצאי המערב או בניהם של יוצאי המזרח. בניגוד למחיי הלשון, שעשו מאמץ הֵרואי לסגל לעצמם שפה עשירה ורבת מבע ככל האפשר - בהטעמה, בהגייה, בצורות הלשוניות, באוצר המילים ובניבים וצירופי הלשון - עשו הישראלים לעצמם חיים נוחים ככל האפשר, נמנעו מכל מאמץ לשוני ומהשקעת מחשבה בדיבורם, ושקעו בלשון מרושלת ולא אכפתית. מבלי משים התקבלה מעין שפת מינימום, הנהגית במבטא אופייני, שבו כמעט כל הדוברים ילידי הארץ משתמשים בעיצורים מעטים ככל האפשר שכולם נהוגים ביידיש.

הדובר הישראלי הילידי (ובלשון פשוטה - יליד הארץ) הוגה את ה-ח' כאילו הייתה כ' רפויה ואת ה-ע' כאילו הייתה א'. כלומר, שני הגאים אלה, המצויים ביידיש, ספחו אליהם את ההגאים הגרוניים השמיים המזרחיים. כיום אפשר לשמוע ח' ו-ע' כהלכתן כמעט רק מפי זמרים כמו בועז שרעבי ושלמה בר ומפי סופרים כמו דן בניה-סרי (שנכדתו בת ה-11 כבר מתקשה להבין אותו). שלושת אלה - ויש עוד מתי מעט, שקוראי טור זה ודאי נזכרים בהם אגב קריאה - הם גיבורי תרבות ההולכים נגד הזרם ומסתכנים בכך שיראו בהם ציפורים משונות.

דוגמה מובהקת לסתגלנות ולהתאמה למבטא הישראלי הרדוד נתן יוסי בנאי עליו השלום. בילדותו, ברחוב האגס שבלב שוק מחנה יהודה בירושלים, שמע עדיין הרבה ח' וע' מפי הבריות, אך הוא עצמו התנזר מהן, כשהצטרף לזרם המרכזי של הבידור הישראלי. מי שיאזין לו בתשומת לב כשהוא שר את "פעמיים ים", למשל, ייווכח כיצד הוא מקפיד על חיתוך מדויק ומופרד של כל העיצורים, לבד משתי הגרוניות האומללות, שאותן הוא מקפיד לסנן מדיבורו לחלוטין. איפה שייקה אופיר (יהושע גולדשטיין במקור), דובר העברית המופתי, שגדל גם הוא באותה סביבה, למד בבית הספר אליאנס (ש על חורבותיו ניצב היום "מרכז כלל") ולא התרחק מן האותיות הגרוניות, אלא הגה אותן באופן טבעי ובכיף גדול.

בליעת ה-ח' הגרונית בפיה הרעבתני של ה-כ' הרפויה גרמה תוהו ובוהו בכל הנוגע לריפוי ה-כ' אחרי ו' החיבור. נתיבה בן-יהודה, למשל, מילאה פיה צחוק על הצירוף "נזירה וכומר", שנשמע באוזניה כמו "נזירה וחומר" כאשר ה-ח' וה-כ' הרפויה חד הן לה (מכאן התגלגל העניין גם ל"תיקון היתר" הנלעג "כל קצין וחצין בצה"ל"). בגלל ערבוביית ההגאים הזאת, נמנעו קרייני החדשות של קול ישראל לומר "את החדשות ערכו בן-ציון יריב וכרמית גיא" כשה-כ' של כרמית רפויה כדין - כרמית לא רצתה ששמה יישמע כמו חרמית.

הקריינים, שליבם נכמר על מצוקת חברתם, הקפידו ליצור למענה דקדוק פרטי וביטאו את ה-כ' שלה עם דגש. כרמית גיא עזבה והורישה את ה"הטבה" שלה לכתבת לענייני בריאות, כרמית ראובן. הנוהג שלא לרפות את ה-כ' כדין אחרי ו' החיבור הולך ופושט, או בעצם פושה (בשין שמאלית כמובן) בשידורים. איש כבר אינו מעז לרפות את ה-כ' במילה כמו "וכרגיל" מתוך חשש כבד שהוא יישמע אומר "וחרגיל".

דוגמאות של ה"ניקוד" החדש אפשר לשמוע אפילו בתשדירי פרסומת, שבהם משתדלים בדרך כלל להקפיד על עברית תקינה, וזאת בשל השמעתם החוזרת שיש לה השפעה רבה על המאזינים.

אשר לאות ע', היעלמותה של מסכנה זו הוא הגורם לכך, שנואם כמו נשיאנו הנכבד, מר פרס, בדברו על הפלשתינים, אומר: "אין צורך שניפול איש בזרועות ריֶיוּ" כשכוונתו לומר "איש בזרועות רעהו" (אגב, מעכשיו אפשר ליהנות מאמנות הרטוריקה שלו גם בפייסבוק). בגלל הבעיה הפונטית הזאת, אומר הנשיא פרס לעתים מזומנות "ועכשיו יש לי הערה ב-ע' והארה ב-א", כשבאוזני השומעים מתקבל הביצוע "ועכשיו יש לי הארה באין והארה באלף" ואין כאן מקום להאריך באלף ולהעריך בעין.

אנו רואים שה-ח' וה-ע' נעלמו כמעט לגמרי, ורק האותיות הכתובות משמרות אותן, כזכר לעברית של תקופת התחייה, אך גם האות ה' נחלשת מאוד, ואפשר שנכדינו כבר יראו בה אות דינוזאורית, השייכת ל"עברית עם טעם של פעם". בכל יום אנו שומעים מפי מראיינים, דוברים ומרואיינים ברדיו ובטלוויזיה על ירושלאים של זאב, על מוטיבציה מאוד גבואה, על ישראלים שנוסעים לאודו אחרי השירות הצבאי, על מופע שהקאל מאוד אאב ושעכשיו אוּ ירוץ לפני קאלים חדשים, על חברת שידוכים טלפונית, שמי שרוצה אאבה מוזמן לפנות אליה, על אימאות ששולחות שירים מוקלטים לבניאן המשרתים בצבא, על קצין שאזיר מראש' אך איש לא שמע לו, על זיאום אאוויר במפרץ חיפה, על מנאל צעיר שעובד באיי טק וכולי.

מורי לעברית, ד"ר גדעון כצנלסון, חזה את מה שעומד לקרות ל-ה' בלשון שבפי ילידי הארץ, ולכן הכריח אותנו לומר בכיתה, אחד אחד ובלי הנחות, את המילים "אהרון התהלך לפני האלוהים בהור ההר". אז נראה לנו הדבר כהתעללות, אבל עכשיו הגיע הזמן לומר: תודה, המורה. לא היה קל איתך, אך היצלת אותנו מעילגות.