וכל הכבוד ל"שר(ה)"

בימי שישי בצהריים נוהגת המושבה הבולגרית של יפו, על שלושת דורותיה, להתכנס במסעדת "שרה" (רחוב יהודה הימית 2) ולהמתין בכליון-עיניים ובפה פעור לתבשיליה האגדיים של פאני. כבר 40 שנה שהיא עומדת, בשקדנות ראויה לציון, מאחורי הסודות הקולינריים שהנחילה לה אמה, שרה, וששום מסעדה בולגרית אחרת לא הצליחה, עדיין, לעלות על עקבותיהם.

אפילו אנחנו, שאיננו נמנים עם העלייה הבולגרית המפוארת, שומרים לשרה-פאני אמונים, וביום שישי בצהריים, כשהמסעדה מתמלאת עד אפס מקום, שמור לנו בה מקום של קבע. מי שמתגעגע, כמונו, לאוכל ביתי, בימים אלה של פרוס החורף - זה המקום! מסביבנו ישובים שחקני-כדורגל ואוהדים של "היידה יפו", חברי ה"פרלמנט" המקומי, אנשי עסקים וסתם אנשים כמונו.

פתחנו במרק מהביל של שעועית, שאין כמוהו לחמם חדרי-בטן ביום קודר ומצמרר. בת הזוג התפתתה למרק-כבש גזעי, ושנינו התענגנו, באותה מידה, על מרקינו הטעימים. בצד המרק הוגשו לחם הבית וצלחת גדושה בלוטיניצה - ממרח-פפריקה פיקנטי של פלפל אדום מגורס ומתקתק, שהיה ממש מעולה. כמנת-ביניים הגיע ביורק - המאכל הלאומי של יהודי בולגריה: שני פלפלים שחומים מן התנור, ממולאים בגבינה לבנה שמיימית, ששום טבחית, זולת פאני, אינה מיטיבה להכין כמותם.

שופע בריאות

על-אף הלחץ של מסעדה מלאה, לא בוששה העיקרית לבוא. הפעם הגענו שנינו לעמק השווה ונדלקנו על כבדי-עוף בגריל, בתוספת אפונה וגווץ' מבושלים. פיסות הכבד הטריות והנימוחות היו עשויות כהלכה ובשום מסעדה אחרת לא טעמנו כטעמן המופלא. גם הירקות המבושלים, שהוגשו בצידן, הזכירו לנו את תבשילי הבית שלנו מן העבר. אילו היו אמהותינו בחיים, מן הסתם היו מתענגות אף הן על המנות שופעות הבריאות של ה"בי.12", וחזקה עלינו שמהיעדרו של הויטמין הזה לא נסבול, לפחות בעת הקרובה. את הארוחה הדשנה ליוו פחיות של תה צונן בטעם אפסק וספרייט.

אף שהתמלאנו כדבעי, לא היינו מוכנים, בשום פנים ואופן, לוותר על הקינוחים המדהימים, מעשי-ידיה להתפאר של פאני. כמנהגי בחרתי במעדן הבולגרי-לאומי "אשורה" - שהוא מקפא של חיטה ואגוזים טחונים, שטעמו ישק שפתיים. כמנהגה בחרה בת הזוג בקרם-קרמל, שגם הוא לא בייש את הפירמה. קפה טורקי ניחוח, שפאני מיטיבה כל-כך לבשלו, היה האקורד האחרון בסעודת המלכים שלנו.

החשבון הסתכם ב-195 שקל, שעליו הוספנו תשר של 30 שקלים לשירות אדיב ומסור. את "שרה" זיכינו ב-10 נקודות - הציון המירבי בסולם הקולינרי. ועכשיו לא נותר לנו אלא לצפות, בכיליון-עיניים ובפה פעור, עד למפגש הקרוב אצל "שרה".