חנוך מרמרי מכה על חטא

"...הלקח החשוב שלימדו אותי שנות האינתיפאדה הוא שאין כל דרך לעשות עיתונות אמיתית בעיניים מצועפות. וגם כשטוהר הבושה מטשטש את הראייה, אסור לשמוט, ולו בנסיבות הקשות ביותר, את כלי העבודה הבסיסיים של עיתונאי - סקרנות, ספקנות וגישה ביקורתית. לימים התברר עד כמה היטיב הצד הפלשתיני לנכס את המבוכה והבושה של עיתונאים שכמותי ככלי במאבקו" (חנוך מרמרי, העין השביעית - 10.12.2009).

זהו זה. בעקבות הקרנת סרטה של העיתונאית הגרמנייה אסתר שפירא, "א-דורה - הילד, המוות והאמת" על פרשת מוחמד א-דורה, נאלץ עורך 'הארץ' לשעבר להכות על חטא מלאכת הרמייה של העיתונות הישראלית שלא לקחה בחשבון את הנזק העצום בחוסר אחריות משווע כזה: "...תרומתו של קטע וידיאו בן דקה וחצי שצולם בחילופי הירי בצומת נצרים ב-30 בספטמבר 2000 הייתה מכרעת בהפיכת הפגנות המחאה על ביקור אריאל שרון בהר-הבית לאינתיפאדה טוטלית..." (שם).

"... היום ברור שהיינו צריכים להיות ספקנים יותר באשר למראה העיניים, מה גם שהעיניים היו עינה של מצלמה אחת בלבד: מצלמתו של טלאל אבו-רחמה, סַפָּק חומר לוהט מן החזית, שיש המכנים אותו פאליווד - תעשיית דרמת הווידיאו הפלשתינית..." (שם).

כמה מרגיז! מה מנע את הספקנות והגישה הביקורתית? כל עיתונאי, בוודאי עורך עיתון, חייב לקוראיו הסבר הרבה יותר משכנע מאשר: "...התהייה לפשר האירוע התפוגגה סופית אחרי שסגן הרמטכ"ל דאז האלוף בוגי יעלון והאלוף גיורא איילנד הבהירו פומבית כי הילד נורה מאש צה"ל, בשוגג כמובן. גם כשצה"ל חקר וחזר לגרסתו כי א-דורה נהרג מאש פלשתינית צולבת ופרועה, לא חזרנו לכך. כל מי שניסה אז להמשיך לחפור בפרשה התמימה הזאת נתפס כמשוגע או בעל סדר יום פוליטי - או שני הדברים גם יחד..." (שם).

אכן היו "משוגעים" אחרים ובלי כל קשר לסדר יומם הפוליטי לא האמינו בשום פנים ואופן שיהודי יירה בילד חסר-אונים סתם כך ויחטיא את אביו. איש בתקשורת לא בדק ולא חקר לעומק את השאלה הפשוטה מדוע נורה דווקא הילד ולא אביו? דבר לא הועיל! העיתונות הישראלית שעטה קדימה עם הסיפור שהופץ לכל העולם וכדברי מרמרי: "... לימים התברר עד כמה תפס השוֹק הזה בעולם, ובמיוחד במערב אירופה, מה שהביא את התקשורת האירופית לספק בנוחות יחסית ובסיכון נמוך סיפורים מדממים משדות האינתיפאדה לקהל לא ביקורתי ברובו ולא בררני במיוחד. קל היה לפלשתינים למכור סיפורים לעיתונות החוץ, וקל היה לסיפורים הללו לייצר כותרות מודגשות..." (שם).

לאט-לאט מתחילה התקשורת הישראלית לפקוח עיניה ולראות שהיא משתרכת הרחק מאחורי התקשורת הפלשתינית בכל הנוגע למעורבותה בלחימה. שהיא מובלת בחוטמה על-ידי מניפולציות אכזריות ובלתי-אנושיות. אולי סוף-סוף יבין גם חנוך מרמרי אחרת לגמרי את דוח גולדסטון המתעתע על-פי אותו פטנט תקשורתי נורא. מבלי להבין את ההיגיון המעוות בסיכונם של עוללים רכים כמגינים חיים וכדבר שבשגרה, לא נוכל להילחם את המלחמה התקשורתית מול הערבים. זוהי החזית הכי חשובה. עד היום נחלנו מפלה מוחצת אחר מפלה מכרעת. אולי עכשיו?