האיחוד האירופי הוא גוף מסורבל, רק שמנגד הוא גם מוביל וחדשני עם יזמות מודרנית ובעלת מגוון רחב של אופקים הן בתחום הכלכלי והן בתחום המדיני-פוליטי, לעומת זאת בתחום הביטחוני הוא פחות מעורב בגלל ההיסטוריה האירופית הלא-רחוקה.
האיחוד כגוף הוא מסורבל לאור ניהול פריטטי לא יציב וחוסר יכולת למשול. כחלק מחוסר היציבות עוברת נשיאות האיחוד מדי חצי שנה בשנה ממדינה-למדינה, אך העיקר הוא שכל מדינה החברה באיחוד האירופי, תהיה חדשה-חדשה ותהיה ישנה-ישנה, היא אוטוריטה בפני עצמה שיכולה להטיל וטו על כל הליך או מהלך שלא נראה לה ומתנהל בתוך מוסדות האיחוד.
ההליך הבלתי יציב הזה הוא סימפטום לשיבוש מהלכים בתוך הארגון, בראש ובראשונה - אישור אמנת ליסבון בין המדינות החברות. בחודשים האחרונים נוצר חשש אמיתי בבריסל שהאירים לא יאשרו את האמנה פעם נוספת לאור חלקים שלמים בעם שהם אירו-סקפטיים, ומעבר לכל - מצב כלכלי יציב במדינה. גופים רבים הציגו את אישור האמנה כפגיעה בריבונות האירית וכמהלך שמשמעותו התנגדות לממשלה, הפעם האחרונה הצליחה עקב הכעס הרב על הממשלה האירית והמתנגדים, החלקים האירו-סקטים, רשמו ניצחון מרשים. עם הגעתו של המשבר הכלכלי לאירופה, אותו משבר אשר לא פסח גם על אירלנד, ולאור הבעיות הכלכליות שנוצרו במדינה. החליטה הממשלה האירית לפתוח במסע הסברה נמרץ כדי לשווק את אמנת ליסבון בשביל האפשרות ליצור רגולציה נוחה לשיתוף פעולה כלכלי בין הכלכלה האירית הפגועה מהמשבר לבין כלכלות שאר החברות באיחוד האירופי. לאור הדחיפה שנתנה הממשלה בדבלין, הבעיות הכלכליות והשיווק האינטנסיבי. נוצר רוב במשאל העם לאמנה האירופית, זאת על-אף ההתנגדות בתוך אירלנד לאמנה.
עיקר השאיפה באישור אמנת ליסבון מתבטא בפירוק נשיאות האיחוד האירופי הטורדנית והמעיקה על כולם בשביל שיובל האיחוד על-ידי נשיא אחד מכהן שנבחר על-ידי המדינות החברות, נציב אחד לענייני חוץ וביטחון מכהן שנבחר על-ידי המדינות החברות וכו', הדגש - שינוי מבני של האיחוד האירופי ורפורמות אגרסיביות בתוכו.
המטרה, בסופו של דבר, היא להפיק תועלת מהאיחוד האירופי לקראת הרצון העז ואולי הגחמה של כמה מנהיגים להפוך את הגוף מלא הזרועות הזה ל"ארצות הברית של אירופה" כפי שטען שכך צריך לעשות בעבר - וינסטון צ'רצ'יל.
אמנת ליסבון קיבלה את החותם הסופי והפכה לבת תוקף לאחר מאבקים שלוו בהרבה זיעה בין בריסל לפולין וצ'כיה, האחרונות ברשימה, אשר היו צריכות לאשר את האמנה על-ידי הנשיאים המקומיים. שתי המדינות הנותרות ידועות בעמדותיהן האירו-סקפטיות, ומעבר הידיעה בחוסר האפקטיביות של האיחוד האירופי במתכונתו הנוכחית.
נציגים מטעמו של הנשיא הפולני קצ'ינסקי אמרו, בהתחלת הדרך, כי אם האירים יאשרו את אמנת ליסבון, אזי הוא יאשררה, גם כן, ויחתום על אישור האמנה מטעם פולין. אולם בו בעת התקבל הרושם שמוורשה יוצאים מסרים כפולים לגבי הנושא הזה. מאידך-גיסא טוען אחיו התאום של הנשיא, ראש הממשלה לשעבר קצ'ינסקי, כי אחיו לא יחתום על האמנה והמסרים שיצאו מארמון הנשיאות מטעים, מחד-גיסא ארמון הנשיאות טען קודם לכן כי אם אירלנד תאשר את האמנה הנשיא יחתום עליה.
על-פי ההיגיון הישר פולין לא הייתה אמורה להיות הבעיה, לחץ מסיבי מבריסל ולחץ אינטנסיבי של הקנצלרית מרקל והנשיא סרקוזי היו דוחפים את הנשיא קצ'ינסקי לפינה והוא בסופו של דבר היה חותם על אמנת ליסבון - וכך גם עשה הנשיא הפולני וחתם על האמנה האירופית בלי לחץ, לפחות לא מסיבי. בכך גם פולין הצטרפה למסדר "מאשרות האמנה" שלא באמת מאמינות בה.
הבעיה האמיתית
הבעיה הגדולה באמת הייתה אמורה להיות - הרפובליקה הצ'כית. הנשיא הצ'כי קלאוס הוא אירו-סקפטי לחלוטין, מובהק ומתנגד עצום לכל סממן של האיחוד האירופי על האדמה הריבונית של צ'כיה. כאשר מדינתו תפקדה כנשיאה התורנית סירב בתוקף לשים את דגל אירופה, אותו "דגל הכוכבים", בלשכתו כסממן כלשהו לישיבתה של בריסל מאחורי הקלעים בפראג. לא פעם כינה הנשיא הצ'כי את התנהלות האיחוד האירופי ומוסדותיו בבריסל כברית המועצות לשעבר והשווה את בריסל למוסקבה.
הנשיא וצלאב קלאוס מתנגד לכל אופציה שתאפשר את הרחבת הסמכויות של בריסל ממניעים זרים כגון - אמנת ליסבון. ולטעמי האישי - האפשרות שתוקם ממשלה אירופית מאוחדת בראשות נשיא במונחים פוליטיים היא בגדר פיקציה ואיננה בת ביצוע, אולם האופציה להפוך את הנשיאות התורנית של האיחוד האירופי לגוף יותר יעיל - בת ביצוע, מאחר שהתורנות המעיקה על המדינות תיפסק.
מנגד, בבריסל חששו, למען האמת עדיין חוששים, מהנשיא קלאוס, ובצדק למען האמת. האיום הנשיאותי על משיכת חתימתו בנושא אשרור הפרלמנט בפראג את האמנה מעבר להחלטת בית הדין החוקתי של המדינה בנושא, אלא עד לבחירות הכלליות לבית הנבחרים הבריטי - אז צפויה המפלגה השמרנית לחזור לשלטון לפי הסקרים לאחר 12 שנות לייבור - היה בגדר חשש אמיתי של הנציבות בבריסל. החשיבות, בדיעבד, מבחינת קלאוס, לא התבטאה בחזרה האפשרית של המפלגה השמרנית לשלטון, אך באופן הפיך ההודעה של ראש האופוזיציה בלונדון, דיוויד קמרון, כי לאחר כניסתו לתפקיד ראש ממשלת בריטניה יעלה את נושא אישור האמנה האירופית למשאל עם, היא שגרמה לקלאוס להתלהב. הבריטים מאוד אירו-סקפטיים. מעבר להתנגדותם הנחרצת להצטרפות לגוש-היורו זה זמן רב, השמירה על האינטרסים של הממלכה הבריטית ועוד למול מדיניות בריסל ששונה לאלף אלפי הבדלות - היא בגדר נכס חשוב עבורם. הם גם מתנגדים לכל מהלך שיכפה או יוביל להקמת "ארצות הברית של אירופה" גם אם "בקטנה" ללא שיתוף פעולה איתם כגורם ראשי ומרכזי מעבר לציר גרמניה-צרפת.
הבחירות הצפויות בבריטניה
אם נחזור רגע לצ'כיה ולהתנהלות הממשלה המקומית, האמונה של ראש הממשלה בצ'כיה הייתה שעד לסוף השנה יחתום הנשיא על אמנת ליסבון. האמונה הצ'כית בהחלט הצליחה, כי בסופו של דבר הנשיא קלאוס נדחק לפינה בקונסטלציה לא ברורה - וחתם עוד לפני, וכנראה הבין שלא יוכל לחכות עד הקיץ (מועד הבחירות בבריטניה) עם החתימה על האמנה.
הבחירות הכלליות בבריטניה מחויבות להתקיים על-פי החוק עד הקיץ הקרוב (2010), באופן כמעט ודאי ומוחלט צפויה המפלגה השמרנית לחזור לשלטון, המפלגה שבראשה עומד דיוויד קמרון. באם תועלה ההצעה, כפי שהשמרנים רוצים, לבקש את אישור העם הבריטי במסגרת משאל-עם - בריטניה מסוגלת להקפיא לחלוטין את האמנה האירופית לאור התנגדות הבריטים למהלך הזה, אף-על-פי שהאמנה יצאה לדרך.
דרך אגב, אם בריטניה בראשות השמרנים, בשלטון כמובן, תתנגד לאמנה האירופית, אני די בטוח שיהיו לה פרטנרים טובים מאוד לקבוצת "האנטי-אמנה" במזרח אירופה.
לכן הבחירות בבריטניה יקבעו איך תיראה אירופה בעצם. אם על-פי דעת הקהל והסקרים שמדברים על ניצחון השמרנים - האמנה תיתקע אי-שם באמצע חודשי הקיץ, אם לחילופין במהלך לא יאומן בו מפלגת הלייבור תבצע את השינויים הנדרשים ממנה - שהם בעיקר הדחת בראון והליכה עם מנהיג אחר ותנצח בבחירות - סדר היום האירופי הנוכחי ימשיך כפי שהוא, אך ספק אם האופציה של המשך שלטון הלייבור קיימת עוד בממלכה הבריטית.
האיחוד האירופי, אחרי כל כך הרבה שנים של אמנות - רומא, מאסטריכט וניס, בעצם חי כל יום ומחדש על מסמכי נייר שנויים במחלוקת שהתוקף שלהם דליל מאוד.
אירופה לא מאוחדת. היא מאוחדת אולי על הנייר, אך מעבר לכך - ממש לא. בשנים האחרונות עלו רעיונות באיטליה לחזור ללירה האיטלקית, האיטלקים לא אוהבים את היורו שפגע בכלכלתם עוד לפני המשבר הכלכלי. הבריטים עוד בממשלת בלייר שקלו לבצע הערכה מחדש כלפי עמדתם בנושא אירופה והאם השותפות עם האיחוד טובה לממלכה. ולעומת זאת, כאשר מסתכלים על הציר של גרמניה-צרפת הוא נראה דווקא יציב ופעיל יותר מתמיד. אך נראה שציר גרמניה-צרפת הוא הציר הראשון והאחרון שמאמין בכוחו וביכולתו של האיחוד האירופי. שאר המדינות לא מאמינות באיחוד, וכך מנגד, כשצריך הוא בעצם גוף נוח שעוטף ב"שכבת מגן" את המדינות הן מבחינה כלכלית והן מבחינה פוליטית-מדינית - דילמה וסטירה קלה. בעצם המדינות, כפי שאמרתי, נמצאות בסוג של ניגוד בדעה הרווחת כלפי הנושא האירופי באופן כללי.
האיחוד האירופי - לאן?
כאשר מנסים לבנות בתיאוריה את האיחוד האירופי מובל על-ידי נשיא למועצה האירופית, בייחוד כשמדובר על הרמן וון-רומפוי, קשה לחזות איך אירופה תצעד ביחד איתו לעבר הלא נודע. העובדה שוון-רומפוי נבחר לתפקיד, מעידה שמנהיגי אירופה לא רוצים מישהו כריזמטי, חזק ובעל שליטה מלאה על מוסדות האיחוד מולם, הם בסך-הכל רוצים נציגות "פודלית" במועצה האירופית, ואני אומר שזה לא מוביל לשום מקום.
אני מאמין היום שהאיחוד האירופי לא מסוגל ללכת לכיוון שיוביל לארצות הברית של אמריקה, אין ספק שאף מדינה ריבונית באיחוד האירופי, הדגש על המדינות החזקות במערב הן כלכלית והן מדינית - בריטניה, אירלנד, צרפת, גרמניה, הולנד ואף חלק ממדינות סקנדינביה החזקות כגון - פינלנד ושוודיה לא יוותרו על עצמאותן לטובת מדינה אירופית אחת או לטובת האחרת בגוף הענק הזה.
אינני רואה, למשל, את ההולנדים מוותרים על החופש שלהם לליברליזם מובהק, שהמשמעות שלו מרחיקה לכת, לטובת ויכוחים מרתוניים בפרלמנט האירופי בשטרסבורג ובבריסל כאחד על מדיניות שמרנית, שלמשל פולין דוגלת בה, או לחילופין מדיניות אחרת שבה מדינה חברה באיחוד דוגלת - קונפליקט לא פתור. אינני מאמין שהממלכה הבריטית תוותר על ריבונותה המובהקת עם בנק משלה, מטבע, כלכלה, מערכת פוליטית משומנת, המנון, דגל, לאום וכדומה לטובת לאומיות אירופית - דגל אירופה עם הכוכבים, ההמנון האירופי המפורסם וההצדעה במקום ליוניון ג'ק לדגל הכוכבים של אירופה, הבריטים לא יסכימו להפוך מבריטים לאירופים, על כל המשתמע מכך.
אני לא רואה את הצרפתים שכל-כך גאים בלאומיות שלהם משתנים ומוותרים על כל מה שיש לטובת אירופה המאוחדת, זאת על-אף היותם בחוד החנית של האיחוד האירופי עם גרמניה והם הראשונים שתמכו ותומכים בתזוזות חזקות לכיוון שותפות אירופית מאוחדת יותר ממה שיש היום. אני לא רואה אותם מוותרים על הבירה האהובה שלהם, פריז, לטובת בירה חדשה - בריסל ועוד.
אני לא רואה היום ולא מחר את גרמניה מתמזגת עם רומניה ובולגריה, ולא את אסטוניה מתמזגת עם בריטניה ואירלנד, ולא את פולין מתמזגת עם צרפת. קיימת בעיה ענקית, והיא לאומיות אתנית. אירופה היא לא אמריקה, אין ספק שהאופציות שעמדו בפני האמריקנים לפני שנים רבות לא עומדות היום בפני האירופים.
גם היום, כשהגבולות בין כלל מדינות האיחוד האירופי פתוחים, זה לא אומר שהריבונות היא חלק מהוויתור, מנגד אני בטוח שמדינות נכשלות בתוך האיחוד האירופי (כגון - רומניה, בולגריה, המדינות הבלטיות וכד') יסכימו בלחץ או שלא בלחץ לוותר על הריבונות ועל הממשלה ועל הכל לטובת ארצות הברית של אירופה, וגם זה לא בטוח ב-100 אחוזים.
כמו היום, כך יהיה גם בהמשך - האיחוד האירופי יתמודד עם מבחנים קשים כמו המשבר הכלכלי האחרון, משבר שטרם הסתיים, הוא רק המבחן הראשון של מדינות האיחוד. מעבר למהלכים הקיימים בתוך האיחוד מבחינה פוליטית-מדינית-כלכלית - האיחוד ימשיך להיבחן ביישום גוש היורו על כלל חברות האיחוד לטווח הרחוק - וההוכחה לכך המשבר שנקלעה אליו יוון לאחרונה. הוא ימשיך להיבחן ביישום אמנת ליסבון על מדינות האיחוד, ברפורמות שדרושות לאיחוד מבחינת לחימה בהגירה הבלתי-חוקית, מדיניות והנהגה, כמו גם ההתמודדות עם המשך הרחבתו או הפסקת הרחבתו - עוד נושא שנוי במחלוקת הן במסדרונות הנציבות האירופית בבריסל והן בכל מדינה-ומדינה החברה באיחוד האירופי.
נושא ההרחבה יהיה תחום חשוב בהקשר של המשך קיומו של האיחוד האירופי- המו"מ עם הטורקים חי וקיים, רק בלי שיורגש, ומנגד עומדים מנהיגי אירופה הבכירים - מרקל שקיבלה את אמון עמה פעם נוספת בבחירות האחרונות וסרקוזי שנמצא באמצע הקדנציה הראשונה שלו בצרפת ולקראת פתיחת המרוץ לקדנציה השנייה, ומתנגדים באופן מוחלט לכניסת המדינה האיסלאמית הגדולה לחברות רשמית באיחוד האירופי, ולטעמי יש צדק בדעתם. המדיניות של הנשיא החדש, הרמן וון-רומפוי, לא תהיה שונה מדי מהמדיניות שהגרמנים והצרפתים עובדים לפיה.
מה בעתיד של אירופה?
כניסת טורקיה לאיחוד תגרור אחריה הגירה שלילית עצומה, חובות כלכליים גדולים, מעבר עצום של מוסלמים לתוך אירופה שזה מבחינת בריסל קטסטרופה. לא שחסר לאירופה מוסלמים, אולם יתחיל גל אחרי גל של הגירה מוסלמית ושחורה לתוך אירופה. בנוסף, כאשר מסתכלים על האיחוד מבחינה דתית - פועל האיחוד באמצעות שני הזרמים המרכזיים של הנצרות - הפרוטסטנטי והקתולי, כניסת הזרם המוסלמי לתוך האיחוד תגרום לאיבוד צביונה הנוצרי של אירופה לחלוטין ותפגע קשות במעמדה של אירופה ובייחודיות שלה בעולם. אומנם הגיבוי האמריקני לכניסת הטורקים לאיחוד האירופי עדיין קיים, אך ספק אם הוא בממשל אובמה משמעותי יותר משהיה בממשל בוש. הרצון של הממשל בוושינגטון להתערב בעניינים האירופיים קטן הרבה יותר מממשל בוש וזה לרעת אנקרה. התמיכה הבריטית שהייתה עד לפני כמה שנים בכניסה הטורקית לאירופה לא תהיה עוד לאחר חילופי השלטון ברחוב דאונינג 10 עד קיץ 2010.
האיחוד האירופי יתמודד גם עם המשברים שמחוץ ליבשת - מדיניות אירופה במזרח התיכון לא תמיד פועלת באופן שוויוני, העמדה האירופית בנושא הסכסוך הישראלי-פלשתיני חצויה בהחלט. מעבר העמדה האירופית בנושא אפגניסטן (בדגש על החלטת אובמה לאחרונה), עירק, אירן, פקיסטן והטרור הגלובלי עם משברים נוספים שיצוצו - הם אשר יבחנו את משמעות האיחוד של אירופה. האם באמת הוא חשוב או לא חשוב.
אין ספק שבמצב של משבר גדול עוד יותר מהמשבר הכלכלי או מלחמה, או כל דבר מהסוג שיבחן את האחדות האירופית - הפגיעה תהיה גדולה יותר, וזה עניין של זמן עד שיתכנסו שוב ראשי אירופה לדון בעתיד האיחוד האירופי.
כבר לפני כמה זמן טענו גורמים בבריסל שמדינה כזו או אחרת, שלא מאמינה במדיניות של האיחוד האירופי, יכולה למצוא את עצמה מחוצה לו. כמו-כן, אני מאמין שקיימת האופציה לחזור לגוף שהיה פעיל באירופה לפני אמנת מאסטריכט ב-1992 בצורה קצת שונה. ועוד אופציות נוספות על השולחן.
אופציית ההליכה לשלב הבא - איחוד אירופה - הקמת ארצות הברית של אירופה וביטול הריבונות של מדינות האיחודנ"אה כרעיון מגוחך ולא ריאלי, אין ספק שהאופציה הזאת יכולה להתקיים רק לאחר שיהיה, אולי, שלום במזרח התיכון או שטורקיה תתקבל כחברה מלאה באיחוד האירופי, והמבין יבין.
האיחוד האירופי - מאוחד דה פקטו, דה יורה - הוא מפולג ואף יותר מזה.
