והכסף לסרטים טובים - מאין הוא יבוא?!

מפיקים הם אנשים שיודעים להפיק יש מאין, שיודעים מאיזה צד מרוחה החמאה, שיודעים כיצד לחבר אחד ועוד אחד ולהגיע – ליותר משניים.

מפיקים גדולים הם לא כלכלנים גדולים, יש להם אינסטינקטים של ניהול משק בית, הם יודעים לצוף ולשחות עם הזרם, עד שחולפת הסערה – אם היא באמת חולפת והם לא טבעו בה קודם לדעיכתה. כלומר לא חשוב גודלם – חשוב גודלה של הסערה – וממולה, נחישותם ואורך רוחם.

פעם בשנה, כמו כל איגוד מקצועי המכבד את עצמו, עורך איגוד המפיקים לקולנוע וטלוויזיה בישראל את הכנס השנתי שלו. השנה התקיים הכנס בפעם השלישית, ובאותה אכסניה מכובדת ונעימה שמעמיד מלון דן-אכדיה בהרצליה לקרואיו (המשלמים לו) גם כאשר אין הם אלה הלנים בחדריו.

יש משהו צורם – אבל מאוד מרגיע ומבטיח טוב – בפאר הסולידי השקט, בנוף גלי הים הניבט מן המרפסת החיצונית של אולם הישיבות, ובטעמים המצוינים של תבשילי המלון – שעומד בסתירה למצוקותיהם הכלכליות של העוסקים במלאכת הפקת הסרטים ותוכניות הטלוויזיה העצמאיות בישראל. זהו לוקיישן גן העדן, אליו באים המפיקים ותומכיהם לדרך פעם בשנה לפני שהם חוזרים אל הלפ-טופ בבית-הקפה השכונתי או במשרד הצנוע, על-מנת להמשיך ולחפור בקרדום ההפקה המתקהה והמתקשה להמשיך ולחפור באדמת הטרשים.

חיים שריר, אחד המפיקים הוותיקים, סיפר שהמשרד שלו מתכווץ ומתרחב לפי מצב העניינים (שלאחרונה היה יגע, אך כעת הוא מעט מתאושש). אורית זמיר, אחת המפיקות הצעירות, דיווחה שגם אם היא הייתה רוצה או מוכרחה להצטמצם יותר בצוק העתים – התינוק הצעקני שלה מונע ממנה מלעבוד מן הבית, ובדרך החוצה אמר לי מפיק ותיק אחר, מארק רוזנבאום, שהבעיה שלו היא לא איך הוא יתפרנס בעצמו, כי אם איך הוא יביא את הפרנסה לששת העובדים שהוא מעסיק במשרדו.

המשבר הכלכלי העולמי נותן את אותותיו במיעוט התחלות הבנייה ( = התחלות ההפקה), ערוצי הטלוויזיה ביטלו מיזמים שכבר היו בתנופה, מפיקים זרים ממעטים להגיע לישראל בשל מצוקת מזומנים גם בארצותיהם, ולא רק בגלל המצב הביטחוני השברירי הקבוע במזרח התיכון. אז מה עושים?!

משנסים מותניים ומתאזרים בסבלנות של ברזל, משקיעים יותר זמן בפיתוח, בקריאת חומרים, ברכישתם במחירים מוזלים יותר האופייניים והמותאמים מעצמם לתקופה – ומייחלים לימים טובים יותר שאו טו טו יבואו, בטוח יבואו.

יו"ר איגוד המפיקים, מוש דנון, המפיק של הפתעת השנה "עג'אמי" סיפר שבאו אליו שני במאים צעירים (ירון שני וסקנדר קופטי) בלי סרט קודם באמתחתם ועוד הציבו לו תנאים קשים: לעשות את הסרט בלי שחקנים מקצועיים ולצלם כרונולוגית (ולא בצורה "יעילה" כפי שנהוג). במקביל הם הסכימו להשקיע את כל זמנם ומרצם ואת כל שכר עבודתם בסרט – ולמרבה המזל זה הצליח, עד כדי כך הצליח – שהוא הרשה לעצמו והעיז להפיץ את הסרט לבד, על-מנת לא להתחלק ברווחים עם מפיץ סרטים מקצועי הגוזר קופון של 20% ממחיר הכרטיסים. כרגע אחרי 165,000 צופים והזכייה בפרס אופיר – ממתינים לעלילותיו של "עג'אמי" בגלובוס הזהב ובפרסי האוסקר האמריקניים.

לכנסים האלה מזמינים אורחים מחו"ל, בלעדיהם לא רק שאין תרגום סימולטאני אלא שגם אין הקשבה ונימוסי דיון. לא יעלה על הדעת לדון רק עם משתתפים ישראלים – הרי אנחנו רוצים להיות חלק מאירופה, רוצים ללמוד מניסיונה של צפון אמריקה. האמת – קשה לזכור משהו מיוחד מדברי האורחים הזרים, לא נחרט אצלי משהו חזק מדבריהם שאפשר לכתוב עליו הביתה (או לספר עליו כאן לכם) למעט אולי משהו מדבריה של המפיקה הצרפתייה הישראלית יעל פוגייל שעזבה את ישראל עוד בהיותה בת 21, שסיפרה שבהפקה המשותפת של "מדוזות" (סרטם של אתגר קרת ושירה גפן עם המפיק הישראלי אמיר הראל) כי בשלב מסוים של העריכה, הם לא ידעו בדיוק אם עריכת הסרט הסתיימה. גם הבמאים עצמם לא ידעו, אז הוחלט לשלוח את הסרט לפסטיבל טורונטו ולראות אם הוא יתקבל ע"י וועדת הקבלה, אם הוא היה מתקבל – "טוב, סיימנו, ואם לאו – אז נמשיך." הסרט לא התקבל – אז הם פתחו אותו מחדש לעריכה עם עורך צרפתי, ואז אחרי התיקונים והשינויים שהצריכו עוד שנה תמימה של עבודה והוצאות מימון – לא רק שהסרט התקבל לטורונטו, אלא גם זכה ב"מצלמת הזהב" בפסטיבל קאן.

סוף טוב – קולנוע טוב! כמו שהמפיקים וכולנו תמיד מחפשים ואוהבים למצוא – בחיים ובסרטים. להתראות בכנס המפיקים הרביעי – בתקווה שעד אז יסתיים וידעך כליל הצונאמי הכלכלי הכלל-עולמי ויהיו לנו עוד סרטים וכספים כדי לעשות אותם בֶּכֶּייף ובכסף מקצועי מלא.