מה שהבינו המכבים

ביקורה בישראל בשבוע שעבר של משלחת עסקים בלגית כמעט בוטל בשל התנגדותם של פעילים מוסלמים בבלגיה. הנשיא הבלגי (הנוצרי) של לשכת המסחר הבלגית הגיב על כך בחריפות: אם אכן הפרת זכויות אדם היא הסיבה להתנגדותם של המוסלמים, הוא אמר, מדוע לא גילתה הקהילה המוסלמית את התנגדותה, כשמשלחות בלגיות קודמות טסו למדינות כמו סין, ערב הסעודית או סודן? אלא שאומץ ליבו של איש ישר זה אינו נחלת רבים. כשהשבוע ביקשה שגרירת ישראל בבלגיה לארגן פגישה בין אישיות רשמית ישראלית לבין עמיתתה הבלגית, נאמר לה כי השלטונות הבלגיים היו מעדיפים להימנע מפגישה כזו, כדי שלא ייאלצו להתמודד עם המהומה שהפכה לנורמה, כל אימת שלבלגיה יש מגעים עם ישראל. לשגרירתנו לא נותר לומר על כך – ובצדק – כי זוהי כניעה.

כניעה היא גם אחד הגורמים ל"יוזמות" האחרונות של אירופה במזרח התיכון. מה היה הטעם בהתגרות הדיפלומטית של שוודיה בעניין ירושלים לפני כשבועיים? לנסות להרגיע את האינתיפדה שלה עצמה בעיר מלמו, שרבע מאוכלוסייתה היא מוסלמית. שוודיה רשאית כמובן לתמוך בחלוקת ירושלים; אבל עמדה זו אינה הסיבה האמיתית ליוזמה השוודית, שמנהיגיה, המתיימרים לדעת כיצד לפתור את הסכסוך הישראלי-פלשתיני, אינם יודעים דבר על ההיסטוריה והגיאוגרפיה של ירושלים.

אף על-פי שמועצת שרי החוץ של האיחוד האירופי מיתנה את הצעתה המקורית של שוודיה, ההחלטה שקיבלה ביום שלישי שעבר – חמורה. המועצה הצהירה, כי היא "לא תכיר בשום שינוי בגבולות שלפני 1967" ללא הסכמת הצדדים. היות שהפלשתינים אינם מסכימים לשינוי כזה, הרי שהאיחוד האירופי למעשה תומך בעמדתם בעקיפין.

החלטת המועצה מגלה לא רק זלזול בעמדת ישראל, אלא גם מתעלמת מהיותם של "הגבולות שלפני 1967" קו שביתת הנשק הזמני למעשה, ומכך שהחלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם אינה דורשת מישראל לסגת לאותם קווים ולהפוך אותם לגבולות קבע, אלא לסגת "משטחים", דווקא על-מנת להותיר מקום למשא-ומתן ולשינויים טריטוריאליים.

סיור ההרצאות שלי באירופה אישר לי, כי מרבית המומחים מטעם עצמם לסכסוך הערבי-ישראלי יודעים עליו מעט מאוד. עיתונאית אירופית בכירה הציעה ליישם על המזרח התיכון את הדגם של האיחוד האירופי לבניית שלום אזורי באמצעות שיתוף פעולה כלכלי. היה עלי להסביר לה, שדגם האיחוד האירופי יושם אחרי שגרמניה הובסה צבאית והפכה לדמוקרטיה, ושתהליך איחוד אירופה לא היה מצליח, ללא כוחה הצבאי של ארה"ב, אשר במשך ארבעים שנה הרתיע את ברית-המועצות. "אם את רוצה שהמודל שלך יעבוד במזרח התיכון", אמרתי לה, "למה שלא תשלחו כוחות אירופיים להפיל את המשטרים האוטוקרטיים של האזור ותהפכו אותם לדמוקרטיות?"

יום קודם לכן "הסביר" לי סטודנט בבית הספר לממשל המוביל בצרפת, כי על ישראל "להחזיר" את רמת הגולן לסוריה, היות שאין לה שום ערך אסטרטגי. "האם לחבלי אלזס ולוריין יש ערך אסטרטגי עבור צרפת?" – שאלתי, "אם לא, מדוע לא תחזירו אותם לגרמניה? צרפת כבשה אזורים אלה בכוח, והחזיקה בהם רק משום שהיא ניצחה, עם מעט עזרה מידידיה, במלחמתה האחרונה עם גרמניה". שתיקה.

למרות שלשינוי הדמוגרפי ההדרגתי ביבשת הישנה יש השפעה הולכת וגוברת על מדיניותה של אירופה במזרח התיכון, ישראל יכולה להאשים רק את עצמה בכך, שכמעט לא נטלה חלק במערכה על דעת הקהל, הנשלטת היטב על-ידי התעמולה הערבית. זה היה רע למדי לו הייתה האסטרטגיה של ישראל בנושא דעת הקהל פסיבית במקרה הטוב או בלתי קיימת במקרה הרע, אולם באירופה מסתובבים בכפייתיות אנשים כמו פרופ' שלמה זנד וחבר הכנסת לשעבר אברהם בורג, כדי "להסביר" שאין עם יהודי ושישראל היא מדינה כושלת.

המכבים הבינו, כי האלטרנטיבה לפעולה ולמאבק היא אסון; הם גם הגיעו להכרה, ששפיות והחלטיות של מעטים עשויות לגבור על עיוורון ואדישות השולטים בכיפה. מאבקם רחוק מלהסתיים, אבל שהותי באירופה, תודה לאל – הסתיימה.