מלחמת המדיה בכופרים בקדושתה (א')

את סימני השאלה הראשונים באשר לגרסה הרשמית של הפרשה העלה הפיסיקאי הישראלי נחום שחף, חתן פרס משרד המדע ליצירתיות מדעית (1997), המתמחה בבליסטיקה ובאלקטרו-אופטיקה. לאחר שפירט באוזני אלוף פיקוד הדרום, יום-טוב סמיה, את השערותיו הראשונות, הוא מונה לעמוד בראש ועדת חקירה מטעם הצבא לבחינת האירוע, שהתרחש בצומת נצרים בסוף ספטמבר 2000. חקירתו התמקדה בניתוח גיאומטרי ובליסטי של צילומי האירוע, סרטי מזל"ט, ושחזור של התרחיש במתחם שנבנה במיוחד לשם כך, לאחר שהזירה המקורית פורקה מסיבות ביטחוניות. תוצאות התחקיר העניקו את ההוכחות הראשונות לכך, שאם אכן נפגעו א-דורה ובנו מאש חיה, זו לא יכולה הייתה להגיע אלא מכיוונם של צלפים פלשתינים שהתמקמו בזווית ישרה מולם.

ממצאי התחקיר הוצגו במסיבת עיתונאים (27.11.2000), אבל זה היה מעט מאוחר מדי. התקשורת הישראלית כבר הפנימה את הנרטיב הפלשתיני, בפרט בעקבות הודאתו התמוהה של צה"ל באחריות. המיתוס כבר הספיק להכות שורש ולזרוע זעם ושאיפות נקם במוקדי אלימות בעזה ובגדה. אולם חמור מכך, מהימנותו של התחקיר בכלל, ומעמדו של נחום שחף, ספגו מכה תדמיתית קשה. הארץ הקדיש לנושא מספר מאמרים בראשית נובמבר 2000, שבהם הטיל דופי במקצועיותו של שחף ובמהימנות הוועדה, שלגביה התנסח במונחים כמו "איוולת נמשכת" או "דרכו המשונה של צה"ל לחקור את הריגת הילד בנצרים". באווירה זו, ממצאי התחקיר התקשו מאוד להתקבל בציבור כאמינים.

שחף המשיך בתחקיר באופן עצמאי, אולם בדרך כלל לא זכה לחשיפה תקשורתית אצלנו, למעט מקרים בודדים, כגון סדרת מאמרים שפרסם אמנון לורד ב"מקור ראשון" בשנת 2002. בחו"ל הוא דווקא עורר עניין. למחקרו הוקדשו מאמרים ב"וול סטריט ג'ורנל" (26.11.2004) וב"אטלנטיק" (יוני 2003), שם פרסם מאמר מקיף ג'יימס פאלווס, מבכירי העיתונאים בארה"ב ומי שהיה מחבר הנאומים של הנשיא ג'ימי קרטר ומקורבו של הנשיא ביל קלינטון. בראשית 2005 הוזמן שחף להרצות בפני הוועידה השנתית של האקדמיה האמריקנית למדעים פורנזיים (AAFS) – אחת הבמות המדעיות המובילות בתחום מדעי המשפט, וכן בפני פורומים מקצועיים דומים באוניברסיטאות אמריקניות. לתחקיר הצבאי שניהל התווספו עם הזמן פרטים וממצאים חדשים רבים.

להתפתחויות אלה כמעט שלא היו הדים בישראל, עד שנת 2007. בשנה זו הגיעה לשיאה בצרפת דרמה משפטית, שהחזירה את הדיון בפרשת א-דורה לכותרות גם בארץ.

דווקא בצרפת, שם שודרה העלילה לראשונה, התנהל המאבק המהותי ביותר על חשיפת האמת. פיליפ קרסנטי, פוליטיקאי צרפתי, נבחר ציבור (המשנה לראש עיריית נואיי) וחוקר תקשורת עצמאי, התבסס על ממצאיו של שחף, אסף עוד ראיות, גבה עדויות ונועץ במומחים נוספים. משסיכם את מסקנותיו, קבע באתר האינטרנט שלו (22.11.2004) כי רשת הטלוויזיה "פראנס 2" שידרה אירוע מבוים, וכי כתב הרשת בישראל, שארל אנדרלן, לא דיבר אמת כשקבע באופן חד-משמעי כי הילד מוחמד א-דורה מת מאש חיילי צה"ל. קרסנטי נתבע, נמצא חייב בהוצאת דיבה, הגיש ערעור על פסק הדין וזכה בו.

בשיחת טלפון שהתקיימה לפני חודשים אחדים, הוא מספר על תחושה של אכזבה מתמשכת. כמרצה מבוקש בעולם וכמי שזכה בבית משפט צרפתי בתביעה נגדו על הוצאת דיבה, הוא עדיין מתקשה להשיג חשיפה הולמת לממצאיו, בעיקר בישראל. דלתות הממסד הישראלי סגורות בפניו. דיפלומטים בכירים ונציגי משרד החוץ מתנערים מפניותיו, על-אף שבידיו התחמושת הנחוצה למלחמה ברדיפת ישראל המתמשכת מצד המדיה המערבית. גם התקשורת הישראלית מגלה היסוס ביחסה לסיפורו. "הקושי הגלום בחשיפת האמת בפרשת א-דורה הוא, שאמת זו אינה משרתת שום אינטרס", הוא אומר לי באירוניה, "זולת האינטרס הכללי וההיסטורי של העם היהודי ושל מדינת ישראל".

בעקבות המשפט המתוקשר, שידר הערוץ הראשון בישראל את סרטו של יורם שפר – "ספין או סמל" (3.3.2008), שהביא לראשונה בפני הציבור בישראל סקירה ממצה של הממצאים, ואת סיפור המאבקים שניהלו שחף וקרסנטי. אולם גם זכייתו של קרסנטי בדין לא הועילה: שחף הוסיף להיות מתויג כ"תמהוני", וההסברה הישראלית הוסיפה להתעלם מגילוייו. ואילו קרסנטי, למרות שהפך לאייטם מבוקש ולנושא הדגל במאבק בכלי התקשורת בצרפת, לא מצא עדיין את הדרך להפוך את עמדותיו לעמדה הרשמית של הדיפלומטיה הישראלית. מדוע את המאבק התקשורתי בגרסה המופרכת של מות הילד מוחמד א-דורה מנהל אזרח צרפתי ולא איש משרד החוץ הישראלי? ומדוע סרט ישן של אזרחית גרמנייה על הפרשה נחשף בישראל רק לאחרונה? האם אף עיתונאי ישראלי אינו מסוגל לנוח לרגע מחשיפת "פשעי" צה"ל בשטחים, כדי לחשוף את השקר הפלשתיני הגדול?

תרומתו העיקרית של קרסנטי אינה בחשיפת פרטים חדשים על הפרשה, שכאמור היו זמינים עוד מראשיתה, אלא בהעזה לצאת כנגד כלי התקשורת, שסמכו את ידם על עלילת הדם. במידה רבה הוא הוכיח, שהדרך אל האירוע המדווח אינה חייבת לעבור דרך "המתווכים".

מסע הצלב שניהל פיליפ קרסנטי נגד ערוץ "פראנס 2" היא תקדים ייחודי מבחינת היחס שבין התקשורת וההמונים. "אין זה מאבק בתקשורת בכללותה", הוא אומר, "זהו מאבק על אמת פשוטה ומיידית. זהו מאבק כנגד מנגנונים משומנים, המשתדלים ככל יכולתם לחבל במאמציו של אזרח להגיע למקורות שמהם ניזונה התקשורת, לבחון את מהימנותם ולנסות לגבש פרשנות חלופית לעובדות". מאבקו של קרסנטי אינו רק על חשיפת האמת – או השקר, ליתר דיוק. במידה רבה, הוא מהווה דגם למרד צרכנים בכלי התקשורת, מרד שאינו מסתיים במעבר לערוץ המתחרה.

המרד הזה אינו מקנה לקרסנטי טובות הנאה מיוחדות. כיוון שהעז להפר את המוסכמה החברתית של צרכן התקשורת בעמדת הצופה הפסיבי, הוא מתואר כ"אובססיבי", "חובב תאוריות קונספירציה" או "רדוף תסביכים". מי שמגיב בטוקבק, במכתב למערכת או בלחיצה על שלט הטלוויזיה – אינו מפריע לתקשורת, אך מי שהופך לסוכן אקטיבי, שמעשיו מערערים על המונופול שיש לתקשורת על "האמת", מתויג כפסיכי.

הברנז'ה התקשורתית בצרפת התייצבה להגנתו של אנדרלן: על עצומת התמיכה בו ("מזה שבע שנים מתנהלת מתקפה עיקשת ורווית שנאה כנגד יושרתו המקצועית של עמיתנו שארל אנדרלן...").חתומים מאות עיתונאים ואינטלקטואלים צרפתים (נובל אובזרבטור, 17.8.2009), ואילו קרסנטי זוכה ליחס תקשורתי עוין. גם לאחר זיכויו של קרסנטי, הוסיפו החותמים לתמוה בקול רם, כיצד יכול בית המשפט להעניק את אותה מידה של קרדיט לעיתונאי מוערך ומנוסה המכיר את השטח, ול"משמיץ" שאינו בקיא דיו במציאות הסכסוך ובעבודתו של העיתונאי. אומנם אנדרלן אכן הביא איתו לבית המשפט מוניטין מרשימים, אולם ערעורו של קרסנטי התבסס על מחקריו של שחף, שכאמור זכו לתיקוף מדעי, וכן על חוות דעת נוספות של מומחים בעלי שם עולמי. מתוכן העצומה עולה, כי כותביה וחותמיה לא טרחו לעיין במסמכים שהציג קרסנטי בבית המשפט. הם העמידו לרשות אנדרלן את יוקרתם ומעמדם, ללא בדיקה מהותית של העובדות ושל הטענות, והעבירו לציבור מסר חד-משמעי: אין לכפור בדבריו של העיתונאי, שכמו האפיפיור – אינו טועה, וממילא אינו מתנצל.

לכאורה, יש בכך משום סתירה לרוח המנשבת באקדמיה ובמערכת החינוך: שם עוסקים באובססיביות ב"כוחה של המדיה" לעצב סדר יום ומבקשים להעמיד כלים לניתוח האמצעים שבהם היא משפיעה על דעת הקהל; ילדים לומדים בבית הספר כיצד עורכים סרטון וידאו, ואיך משלבים בו מוזיקה, כותרות ואפקטים חזותיים; לכל אזרח ניתנת כיום ההזדמנות להתנסות בעצמו בכלי העבודה של המדיה ואף להפיץ בעצמו מידע ברשת האינטרנט. והנה, דווקא בעידן המודעות-לכאורה לאופני פעולתם של אמצעי התקשורת, נתפס ערעור נוקב על "אמיתותם המוחלטת" של דיווחיה כפעולה פסולה הראויה להוקעה ולגינוי.

האם באמת אנו חיים בעידן של תקשורת חופשית ופתוחה? נראה כי מבחינות מסוימות תקשורת ההמונים דווקא מקרבת אותנו לימי הביניים: ממעמד של מתווכת בין ידע המציאות לבין הציבור, הפכה המדיה לשומרת סף. היא הסמיכה עצמה לכהונת כומר קתולי, שאינו רק מתווך בין האל לאדם הפשוט, אלא גם חוצץ, מפקח ושולט באופן שבו מועברת האמת הדתית לקהל המאמינים. לפיכך, כל ערעור על "האמת" שמייצרת התקשורת מתקבל ככפירה בקודש ומעמיד את הכופר בפני סנקציות מצד ההיררכיות הדתיות החדשות. אלה מוקיעות את המעז לערער על סמכותו המקודשת של העיתונאי ומגינות בחמת זעם על קדושתם של כתבי הקודש שלהן.

מוקדם לשאול האם קרסנטי חולל מפנה ביחסים שבין קהל המאמינים והממסד התקשורתי, אולם הצעד הראשון כבר נעשה: נחום שחף חיבר את הטקסט, פיליפ קרסנטי תקע את המסמרים על דלתות הכנסייה. כעת יש לקוות שיימצא מי שיקרא את הפמפלטים.