הזמן לעשות סדר בהסדר

בני גילם ה"סרוגים", שבחרו לפנות לאפיק של לימוד בישיבה גבוהה, מתגייסים במסלול המכונה "הסדר מרכז הרב". בינו לבין ההסדר אין דבר וחצי דבר, שכן מדובר במושג שאוּל. הישיבות הגבוהות אינן מקבלות אפילו שקל אחד ממשרד הביטחון, למרות שהתלמידים שיוצאים מהן מתגייסים ליחידות קרביות ומשובצים לא-אחת בתפקידי פיקוד. תלמיד ישיבה גבוהה אינו זוכה לפריווילגיות של ההסדרניקים, ומשלם על נסיעה בתחבורה הציבורית מחיר מלא. כל תלמיד בישיבה שכזו מתקדם במסלול אישי ומתגייס מתי שהוא מוצא לנכון, כיחיד ולא כקבוצה מאורגנת והומוגנית. רובם הגדול משרתים שלוש שנים מלאות, ואינם זוכים להנחות ולקיצורי דרך כלשהם. תלמיד בישיבה גבוהה אינו מקבל תעודת של"ת, אך זוכה להגנה זמנית מפני גיוס מיידי בדמות תעודת דח"ש (דחיית שירות).

בכך למעשה שומרת הישיבה הגבוהה על עצמאות רעיונית מוחלטת לומר את דברה, וכאמור משלמת מחיר לא-מבוטל. בישיבות ההסדר מתקנאים בעצמאות רעיונית זו (או כפי שהיו שכינו זאת: "חופש אקדמי"/"חופש ביטוי"), וביקשו לאמץ לעצמן את החופש לומר מה שירצו, איך שירצו ומתי שירצו, אפילו כאשר מדובר בהשמעת ביקורת על הצבא ופעולותיו. הגולם קם על יוצרו.

המחשבה כי מישהו בצה"ל יעז לשבור את ההסדר נדמית בעיניהם כמהלך חד-צדדי, בנסותם להשכיח את הצד שלהם במטבע. ראשי ההסדר מבקשים לרכוב על שני העולמות ואינם מפנימים את הסתירה הפנימית. רוצָה לומר הכל על הכל? בבקשה, אבל התכבדי והיפכי קודם כל לישיבה גבוהה וותרי על המנעמים.

כאשר מודיע הרב רפי פוירשטיין כי "יש הכרח להגיע להגדרות ברורות בסוגיות שעל הפרק: התבטאויות ראשי הישיבות בנושאי צבא, מעורבות הצבא בפעולות אכיפה בשטחים, מהי פקודה בלתי חוקית ומהי פקודה הסותרת את ההלכה ועוד" - זו אמירה מתנשאת. אין שום הכרח לדון בכך, ומוטב כי לא ידונו בכך. העובדה שבישיבות ההסדר מחנכים תלמידים אינה מקנה להם שום זכות להתערב במדיניות הצבא, ככל מוסד חינוכי אחר השולח תלמידיו לצבא. פה ושם אפשר להתערב בבעיות נקודתיות של תלמידים, אך לא במדיניות, גם אם מדובר במדיניות דתית. בשביל כך יש את הרבנות הראשית לצה"ל, ואמירות שכאלה רק מחלישות את מעמדה.

לגופם של דברים - לטעמי, נושא ההסדר לא צריך להיות נשלט בידי משרד הביטחון, ובוודאי שלא להיות מרוכז בידי איש אחד – שר הביטחון. מי שצריך לקבוע את טיב ההתקשרות הוא צה"ל, בהיותו גוף א-פוליטי, כאשר את הנושאים התקציביים עליו להסדיר מול משרד הביטחון כגוף ממשלתי. הימנעות של משרד הביטחון מנגיעה ישירה לעניין עשויה לשרת את ניתוק צה"ל מהפוליטיקה, קרי: את ניתוקו של ההסדר מהשפעה פוליטית.

למוסדות בהם לומדים חיילי ההסדר קוראים "ישיבות הסדר", בעוד שלמעשה מדובר בהסדר צבאי במסלול ישיבתי. כלומר, בניגוד לעמיתיהם מהציונות הדתית הלומדים בישיבות גבוהות – ההסדרניקים נחשבים כחיילים בלבוש אזרחי. בין שתי הקבוצות קיים הבדל מהותי: בעוד שיוצאי ישיבות גבוהות נחשבים תלמידי ישיבה בצבא, הרי שההסדרניקים (ובלשון העממית בני"שים) הם למעשה חיילים בישיבה.

כתוצאה מן המעמד המוקנה להם ע"י צה"ל, זוכים תלמידי ההסדר לשורה של הנחות, ובהן: נסיעות חינם בתחבורה הציבורית, פטורים ממיסים והטבות אחרות. נוסף לכך, מתוקצב כל מוסד של ההסדר מדי שנה במאות אלפי שקלים. כל תלמיד מקבל תעודת של"ת (שירות ללא תשלום). במילים אחרות: עצם השהות בישיבה היא חלק בלתי נפרד מהשירות הצבאי.

לצד הערכה רבה לתרומת חיילי ההסדר, חשוב להניח את הדברים על השולחן. עם כל הכבוד אליהם, ויש כבוד, אסור שהדבר ימנע מאיתנו להצביע על מוּמֵי ההסדר ועל הפלייתם לטובה לעומת חיילים אחרים בצה"ל.

חייל רגיל בסדיר משרת פי שלושה מהסדרניק מצוי (6 חודשי הכשרה + 30 חודשי שירות פעיל, לעומת 6 חודשי הכשרה + 10 חודשי שירות). הוא מחויב בלבישת מדים, וגם כאשר פושט את מדיו נאסר עליו להביע את דעתו הפוליטית. תלמיד הסדר, לעומת זאת, מביע את דעתו הפוליטית מעל כל גבעה ותחת עץ רענן, ואף יוצא להפגנות פוליטיות – גם על חשבון הלימודים. הוא אינו כפוף לכללי משמעת נוקשים, משתמט רבות מהגעה לשיעורים ומהתייצבות לסדרי הלימוד, רובץ שעות בחדרו, יוצא ובא כל אימת שמתחשק לו ושלל מעשים שמקומם לא יכירם בכל מסגרת צבאית אחרת.

צה"ל אינו נוקט עמדה בנושא ונמנע מחיכוכים שעלולים להציג אותו כשק חבטות של פוליטיקאים ואישי ציבור. התרת הרסן באי-הפיקוח הצמוד על ההסדר היא שהובילה, לדעתי, למצב הנוכחי של עימות חזיתי. דווקא מהעומדים בראש ישיבת הסדר מצופה כי במקום לדבר על סרבנות יזומה ידברו על כיצד למנוע חיכוכים וכיצד להימנע מלהגיע לעימותים חזיתיים בין החייל למפקדו באופן שיגרום לליכוד הצבא ולא לפירור שלו.

יש לומר כן לריסון ולא לפירוק. יש להתנגד בחריפות לסגירת ישיבות ההסדר. הן מצמיחות חיילים טובים לצבא. למרות שמדובר במסלול נוח עבור התלמידים שזוכים לשירות מקוצץ, עדיין רבה התועלת שיש למסלול לא-אידיאלי זה. אולם אין להרשות את כל שאר הפינוקים להם זוכים תלמידי ההסדר, ואת זה יש לעשות בוועדה משותפת לצה"ל ולראשי ההסדר.

חובה כי לצד הגזר יהיה גם המקל. על ישיבות ההסדר לאכוף כללי התנהגות בסיסיים לפחות כמו בבית ספר ולא להתנהל בהפקרות, ואמנה כמה דוגמאות: תלמיד בהיותו על אזרחי שייתפס מפגין בהפגנה פוליטית צריך לצאת מיידית מהמסלול, ולהתחייל לשלוש שנים. ישיבת הסדר שמתחומה או בארגונה/ביוזמתה ייצא אוטובוס להפגנה, תיקנס וכיו"ב.

לא נוכל למנוע התבטאויות פוליטיות של רבנים בשיעורים, ולו בשל העובדה שהדבר בלתי אפשרי, שלא לדבר על כך שהרבנים עצמם אינם כפופים לצה"ל, ואת שירותם הצבאי סיימו מזמן. אולם נוכל להטיל סנקציות שימנעו ניסיונות מצד תלמידים לפגוע בצבא.

תלמיד שיפגין בצבא או יגלה סרבנות באופן מופגן מקומו בכלא, כמו כל חייל אחר. כאשר המניע לאותה הפגנתיות הוא אידיאולוגי יש גם לשלול ממנו הטבות הניתנות לו כאשר ימשיך כחייל ללא מדים במסלול ההסדר, ובהן זכאות להנחות במס ובתחבורה ציבורית. הוצאת חייל ממסלול ההסדר וחיולו לשלוש שנים היא מהלך קיצוני מדי אם מביאים בחשבון את כל סערת הרגשות בה נתון בחור בן 20 בסך-הכל.

חשוב כי נשיאת האחריות לכך תבוא מצד ישיבות ההסדר עצמן ולא מתוך צה"ל או משרד הביטחון שימאסו בהתנהלות הנוכחית של כפיפת ידיים. הנחת הצעה ברוח זו בישיבת ראשי ההסדר ביום ראשון, יכולה להוות גילוי של רצון טוב למרות הוויתורים הלא-קלים אך המתחייבים שבה, ואפשר שתביא גם לפתרון המשבר הנוכחי, ולהורדת הנושא הטעון מן הכותרות.