עקידת הדעת

בספר בראשית מתוארת עקידתו של יצחק בידי אברהם אביו כאשר הוא מתבקש על-ידי אלוהים להקריב את בנו יחידו שנולד לו מאשתו שרה לאחר שנים רבות של עקרות. בין כל הפירושים שניתן למצוא למהות המעשה יש אחד הרואה את העקידה כמבחן לאמונתו של האדם באלוהיו. אומנם עברו כמה אלפי שנים מספר בראשית ועד ימינו, אבל מבחן האמונה מסתבר, מנותק מציר הזמן.

הצעת החוק שהונחה לשולחן הכנסת בדבר שלילת רשיון הפעלת אמצעי תקשורת לאדם שאינו תושב ישראל, מעלה על נס את הצורך של החברה הישראלית לבחון את אמונתה בחופש הביטוי. בחברה חופשית, היכולת לבטא את דעותיך ולשמוע דעות של אחרים ללא מנגנוני צנזורה כלשהם, היא מרכיב בסיסי לקיומה, בלעדיה לא יכולה להתקיים מדינה דמוקרטית-ליברלית כמו ישראל. תפקידם של חברי הכנסת הוא לשמר יכולת זו, וכל ניסיון למסד את הקשר בין הון לאמצעי התקשורת במסגרת החוק, מעמיד למבחן את אמונתם כשליחי הדמוקרטיה בזכותו של הציבור לדעת.

דברי ההסבר להצעת החוק משקפים את הבעייתיות הקיימת בהפעלת רגולציה על אמצעי התקשורת הכתובים, כאשר מחד-גיסא הם מהווים מטרה להשתלטות של גורמים עוינים בשל השפעתם הרבה, ומאידך-גיסא כל הגבלה שתוטל עליהם תיחשב לפגיעה בחופש העיתונות. אומנם משימה לא פשוטה היא שמוטלת על נבחרי הציבור, אולם בבחירתם להטיל מגבלות על הבעלים של עיתון "ישראל היום" הם חטאו למטרתם. שיקולים של מקום מגורים או אזרחות אינם רלוונטיים להחלטה, כי אם מהות התכנים היא שמשנה ויעיד על כך אלי ישי.

בשנת 2002 הוא הורה בסמכותו כשר הפנים על סגירת ביטאון התנועה האיסלאמית "סאות אל-חק ואל-חוריה", בטענה כי הוא פוגע בבטחון המדינה בשל תכניו הקיצוניים בגנות מדינת ישראל. יואל חסון, יוזם החקיקה הנוכחית, אינו יכול להשתמש בטענות אלו כלפי תכניו של עיתון "ישראל היום". שהרי זהו עיתון פרו-ישראלי מובהק, חף מכל רצון לפגוע במדינה. שלדון אדלסון, הבעלים של העיתון, הוא יהודי התורם רבות למען מדינת ישראל וזכותו הלגיטימית לפתוח עיתון ולהשמיע את דעתו כשם שזו זכותו של כל בעל ממון המעוניין בכך. נראה כי השיקולים שהניעו את חברי הכנסת להתערב בנושא לא התבססו על פגיעה צפויה בבטחון המדינה ומכאן, שכל חקיקה בנושא תיחשב לפגיעה מכוונת בחופש הביטוי.

כל אמצעי התקשורת הפועלים היום בישראל נשלטים על-ידי בעלי ממון וכולם מנצלים את השפעתם כדי להטות את סדר היום הציבורי למטרותיהם של אלו. הקשר בין הון, ממון ותקשורת עבר תהליך גיור אורתודוכסי מלא מתישהו בשנות ה-30' כאשר הוקמו עיתונים גדולים בארץ בידי עסקנים. וכל ניסיון כזה או אחר של יושבי כנסת ישראל לשמש כדייני המוסר במקרה של "ישראל היום" ישים אותם ללעג. כל עוד לא מדובר בסכנה ביטחונית, יש לתת לציבור לשפוט בעצמו את מידת הרלוונטיות והמוסריות של העיתון, ללא מגבלות כלשהן מצידם של מוסדות השלטון.
 
האמונה בתקשורת חופשית היא ששומרת על ישראל דמוקרטית ומאפשרת לכל-כך הרבה תרבויות לחיות יחד, זו לצד זו, בלעדיה סביר להניח שהחיים כאן ייראו אחרת. שלילת הזכות להשמיע ולשמוע יכולה לקבל לגיטימציה במצבים מסוימים הנכנסים תחת ההגדרה של דמוקרטיה מתגוננת כמו שעלו בדברי ההסבר של "הוועדה הציבורית" לחוקי העיתונות שהתכנסה בשנת 1997 בראשותו של מר חיים צדוק. אולם, ניצול לרעה של דברי הסבר אלו, יכול להביא לפגיעה אנושה במהותה של הדמוקרטיה הישראלית. בדומה למבחן בו עמד אברהם כאשר עקד את בנו, כך כל אחד מאיתנו צריך לשאול את עצמו במה הוא מאמין בבואו להקריב את חופש הביטוי של חברו.