הקבוצה האחרונה של "סרבנים", יוצאי סיירת מטכ"ל, מקבלת האדרה תקשורתית כמו קבוצות דומות בעבר, כמו הטייסים, למשל. אין קושי להבחין במגמתיות האוהדת של הסיקור התקשורתי, אשר נותנת בה נרחבת לקבוצה קיקיונית, ומנסה לשוות לה הן ממד כמותי והן ממד איכותי, שניהם ללא הצדקה. הצגת תופעה שולית כתופעה המונית עלולה להתנהג כנבואה שמגשימה את עצמה ולסחוף גם מי שדעתם שונה מדעת ה"סרבנים".
לניפוח תקשורתי מסוג זה היינו עדים גם באופן הסיקור של אי-הבנות ג'נבה, כאשר לטקס הסוריאליסטי של קבוצת אנשים - שלקחו את החוק לידיהם ללא סמכות וללא רשות וגרמו נזק אדיר למדינה - ניתן כיסוי כאילו היה מדובר בטקס ממלכתי היסטורי. כתוצאה מכך זכתה קואליציית ים המוות לשדרוג, בשעה שבכל מדינה נורמלית היו אנשיה זוכים לטיפולה של מערכת אכיפת החוק. אין פלא אפוא שמעמדן הציבורי של מערכת זו ושל התקשורת "הממלכתית" והאחרת פוחת והולך.
הממד האיכותי מתחיל בעצם השימוש בשם "סרבנים" במקרה הטוב, ו"סרבני מוסר/מצפון" במקרה החמור יותר. מדובר למעשה באנשים המבטאים את דעותיהם הפוליטיות - וזה מותר - אבל תוך ניצול העבר או ההווה שלהם כאנשי צבא, הן לצורך קידום דרכם הפוליטית והן לקעקוע אושיותיה של מדינה דמוקרטית וזרועה הצבאית.
למעשה מדובר במעשה בלתי-מוסרי ובלתי-חברי והפקרת חבריהם ואחיהם של ה"סרבנים". המרכאות המוצמדות ל"סרבנים" באות לציין את הניצול לרעה של מושג מתחום המוסר והמצפון לצרכים פסולים. אם מדובר באנשי צבא לשעבר, כלומר באזרחים בהווה, הרי שמדובר בהבעת דעה פוליטית ולא בסירוב למלא פקודה שממילא לא תינתן להם. אם מדובר באנשי צבא פעילים (גם במילואים), הרי שהמלה הראויה למעשה היא עריקה בזמן מלחמה, ולא "סרבנות", ועל היועץ המשפטי לממשלה לפעול בהתאם.
חטא נוסף בשיח הציבורי בנושא הוא ההשוואה הנעשית בין סרבנים משמאל ומימין. בעוד שמשמאל מדובר כאמור בעריקה תוך כדי מלחמה ובאי-נכונות להילחם באויב, מימין מדובר על אי-נכונות לבצע פקודה בלתי-חוקית בעליל ובאי-נכונות להילחם באחים. ההבדל בין 2 הסוגים הוא עצום, ואסור לטשטשו ולהעמידו על אותו בסיס. מי שמסרב לבצע טרנספר עושה זאת כי מדובר בפקודה שדגל שחור מתנוסס עליה, שאסור לתיתה ושאסור לבצעה, ולפיכך עמדתו מוסרית, וסרבנותו היא אמיתית וללא מרכאות.
פרופ' שלמה אבינרי הגדיר השבוע ב-YNET שכאשר מדינה "מפנה את אזרחיה ובני עמה שלה מאזורים מסוימים שבשליטתה, זוהי זכותה הריבונית של המדינה" וזה אינו טרנספר, לדעתו. כיצד היה אבינרי מגיב אם, למשל, הייתה ממשלת צרפת מחליטה שמחוזות מסוימים בצרפת יהיו אסורים למגורים של אזרחיה היהודים, ואף הייתה מפנה אותם בכוח מאותם מחוזות. גם ישראלים תומכי טרנספר היו מתקוממים כנגד האנטישמיות הצרפתית. אבל, מה שאסור בצרפת, האם הוא מותר בישראל? והאם אין טרנספר של יהודים בארצם נותן הכשר לאנטישמיות ברחבי תבל?
באותו מאמר אף הגדיל אבינרי לעשות והצדיק פינוי יהודים מיש"ע בכך שהמדינה ששלחה אותם לשם רשאית אף לפנותם משם. האם רשאית המדינה לעקור יהודים שנשלחו על-ידה להתגורר במקומות שונים - לצורך פיתוח אזורי הספר, פיזור האוכלוסייה, ייהוד הגליל (מה בינו לבין ייהוד השומרון, הרי שניהם מתבצעים בלב אוכלוסייה ערבית עוינת?), או כל מטרה אחרת - אם אינם רוצים בכך? ולחיזוק דבריו הישווה אבינרי בין שליחת המתנחלים על-ידי שלטונות המדינה לבין שליחת גדודי חללי אל-אקצה, הזרוע הצבאית של הפתח, למקום זה או אחר. האם עצם ההשוואה בין אזרחים ישרי דרך - גם אם הם יהודים מן הימין - לבין מחבלים אינו מהווה התרת דמם של הראשונים?!
ראש הממשלה שרון יודע שלא ניתן לעקור אחים בידי אחיהם, מתוך בתיהם בלב ארצם. מעשה כזה יהפוך את מדינת ישראל למדינה לא יהודית ולא דמוקרטית. מדינה השולחת את צבאה נגד אזרחיה נותנת לו פקודה בלתי חוקית בעליל שדגל שחור מתנוסס עליה. מדינה כזו הופכת את עצמה למדינה פושעת, המטילה כתם כבד על היותה יהודית או דמוקרטית, ועל עצם היותה מדינה. מגרון היא הסולם של שרון לרדת מהעץ הגבוה שעליו טיפס, אם יתעשת ויימנע מלתת את הפקודה שאסור לקיימה.
______________
כותב המאמר הוא יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי
