לא אכנס לפרטי האירוע העצוב שבסיומו נורתה ונהרגה הילדה אימאן אל המאס. הדברים גלויים וידועים ונטחנו עד דק בתקשורת ובבתי המשפט. התוצאה הטרגית של מות ילדה בדיוק כמו במקרה מותו של הילד מוחמד דורה הינה מעבר לנסיבות ולפוליטיקה. גם כשמדובר בעלילת דם שרקמה תקשורת מגמתית כמו במקרה של דורה וגם כשמדובר בתחקיר מבושל כמו במקרה של אימן. כי ילד הוא ילד הוא ילד.
בית הדין הצבאי בפיקוד הדרום ניקה את המ"פ סרן ר. מאשמת שימוש בלתי חוקי בנשק ומאשמת ווידוא הריגה. בית המשפט התייחס בעקיפין לתחקיר של אילנה דיין בקובעו כי "דרך טיפולה של התקשורת בפרשה, מעוררת מחשבות נוגות באשר לחלקה של התקשורת בפרשה. ראוי גם שהתקשורת תכיר במגבלותיה ובמיוחד אמורים הדברים כאשר עסקינן בפעילות מבצעית שמחייבת הבנה על בוריה וידע מקצועי שלא תמיד קיים אצל עיתונאים שמבקשים לעשות כך".
בהמשך תבע המ"פ את מגישת התוכנית "עובדה" בה שודר התחקיר אודותיו ואת הזכיינית ששידרה אותה. בית המשפט המחוזי בירושלים פסק כי עליהם לפצות את הקצין ב 300 אלף ש"חעל לשון הרע.
החלטות בית הדין של פד"מ ובית המשפט המחוזי ניערו את אבירי
חופש הביטוי שנערכו לגבות את הערעור לעליון שהגישו מפיקי תוכנית התחקיר "עובדה" על ההחלטה הזו. נהרו האבירים ל”סליק” ושלפו משם נשק עתיק יומין בשם "ידידי בית המשפט". זה לא שבית המשפט נדד ברחבי המדינה, דך ועצוב וחיפש נואשות ידידים כמו הרוח קאספר. בית המשפט הסתדר יפה. כשרצה בית המשפט להרחיב את אופקיו בסוגיה מקצועית כזו או אחת - היה מזמן עד מומחה שיהיה מאיר את עיני השופטים בדקויות התחום שבו עסק". לא זכורים תקדימים רבים במשפט הישראלי לאותה נדיבות התנדבותית שקפצה על מועצת העיתונות והעומדת בראשם.
אם כך מהיכן נובעת המית הלב שמאחורי ההצעה הרומנטית הזאת? או! בדיוק על זה רציתי לדבר.
השופטת דליה דורנר שעומדת בראשה של מועצת העיתונות רואה לנכון להגן על "חופש הביטוי".
כידוע,חופש הביטוי הוא מין ייצור אלסטי שניתן לעצבו כחומר ביד היוצר. זה תלוי לאן נושבת הרוח. אם הונף נס חופש הביטוי על התורן הימני הוא הופך להסתה, גזענות ופאשיזם (על שלשה דברים שהשמאל עומד), ואם הוא מונף על תורן השמאל הוא הופך ל"זכות יסוד". ולכן יש להתייחס בחשדנות רבה לכל התארגנות של מסע צלב להגנת חופש הביטוי וללמוד מיהם האבירים ששועטים בראש המסע.
גם במקרה הנדון צריך לחשוד בכוונתם הטהורה של המערערים במיוחד לאור התוצאה הצפויה להם אם ערעורם ידחה וכן על-רקע האג'נדה הידועה של המעורבים בתחקיר.
בשורה התחתונה במרבית המלחמות על חופש הביטוי נגלה המניע כאינטרס צר. אינטרס של בעלי אג'נדה. ובכך אבדה לביטוי הנאצל תומתו הראשונית. חופש הביטוי נשחק ונהיה כלי בידי בעל האינטרס. במבחן התוצאה אנו למדים כי הניצול של ערכים דמוקרטיים לטובת אג'נדות כיתתיות מביא לזילותם של הערכים ושל מנצליהם.
הייתי מציע לשופטת דורנר(אם יורשה לי כמובן), לצנן את התלהבותה הידידותית ולאפשר לתחנות הצדק לטחון גם בלי עזרתה הנדיבה. גם למען כבודה.
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
