מקסם המוות וראשית הטרור האובדני הערבי

"הבה ישפך במלחמה דם טהור, שכן זהו מס הכבוד, והמס לטיהור האדמה הזכה מידי גזלניה".

דברים אלה לא נאמרו בימים אלה, אלה נכתבו ב"צ'אות אל ערב" המצרי, ב-13 יולי 1970. למעשה, דברים אלה רואים בזה הרגע אור, לראשונה בארץ או בעולם המערבי, לאחר שעבודתי "שלטון ונחשלות - אספקטים של השלטון והחברה במצרים כפי שהודגמו במלחמת ההתשה" נגנזה על-ידי דובר צה"ל עם הסכם הפסקת האש עם מצרים של נאצר, באוגוסט 1970.

עבודה זו נכתבה על-ידי במסגרת יחידת דובר צה"ל, היתה מקיפה. היא נסמכה גם על הדרמה והספרות המצרית, ועסקה בפרט במציאות השלטונית של תקופת נאצר. ברם, נאצר נפטר בסביבות ספטמבר 1970 מהתקף לב (הסכרת שלו התגברה בשנתו האחרונה), לשלטון עלתה דמות אנונימית למדי בצמרת הממשל המצרית שנראתה לרבים כדמות חיוורת, המהווה פשרה בין קבוצות כוח מנוגדות - אנוור אל-סאדאת.

אחד מצעדיו הראשונים היה לחסל את קבוצות הכוח האחרות, כגון זאת של עלי סאברי, והוא התגלה באורח לא צפוי כמנהיג בעל שיעור קומה. מדיניות דובר צה"ל היתה, על כן, לא לפרסם עבודה זו שהיתה עשוייה, אילו פורסמה, לזרוע כבר בשלב מוקדם הבנה ולאפשר צפי או לפחות אוריינטצייה כללית כלפי הלוחמה האובדנית הערבית חובקת העולם כיום.

בהקשר זה, גישה זאת של מקסם אופקי שפיכות הדמים והמוות המטהר כמטרה לכשעצמה, שראשיתה במצרים של מלחמת ההתשה באיזור תעלת סואץ ב-1969 הלכה וצברה תאוצה, ושנות ה-70' היו אכן השנים בהם התגבשה לראשונה הגישה של הרג מסיבי של אזרחים בדרכים לא צפויות, כמו גם אופן הטרור הערבי המודרני (למשל חטיפות המטוסים על-ידי החזית העממית לשחרור פלשתין), אופן טרור שהקרין גם כלפי גורמים נוספים, כמו הצבא האדום היפני - הזכור לנו עקב פעולת הטרור הנרחבת שביצע אחד מאנשיו, קוזו אוקמוטו, בנמל התעופה בן-גוריון.

מדובר בתופעה חדשה בשלב היווצרותה, ואכן הציטוטים שיובאו מדברים על "מציאת" אותו כוון מיוחל וגורף להבסת האויב, כגון: "מצאנו את הדרך - מוות ושוב מוות".

מאידך, אנו נטינו כל העת להדחיק את טוטליות התופעה בה ניתקלנו, על-ידי הטייתה למישור דימיוני עתיר פעלתנות תיפעולית: כך, דובר על "לסגור עסקה עם הפלשתינים". באוסלו עסקו משפטנים כיואל זינגר בפרטי פרטים תקנוניים, ויוסי ביילין, אומן ההדחקה התיפעולית, ניסח מסמך אחר מסמך עם אבו-עלא, נוסייבה הבן, ולאחרונה את הבנות ז'נבה, עם כל מי שמוכן היה להרתם לבדיחה הזאת.

כאילו עיקר הדברים כאן הוא בדקויות ניסוח ותקנונים.

וזאת כשברקע הדברים מתבצע טרור חובק עולם, שהלך וצבר תאוצה מאז 1969-70 תוך התאבדויות שפגעו לא רק בנו, אלא במאות נחתים אמריקנים בבירות, בכ-3500 אזרחים אמריקנים במגדלי התאומים (איזה "עיסקה" היתה מכוונת התאבדות טבח זאת לסגור?) ושאר התאבדויות הדמים.

יש לכן לשים לב למטבעות הלשון הספציפיות הלקוחות מעולם דימויים הנשען על "המוות המטהר", "כלייה" "להלום ולכלות את השטניות" "אופקים של דם", "היסטוריית הסבל של האדם הערבי", ובעיקר, מוות ושוב מוות. אלה ביטויים אינדיקטיביים לתופעה מולה אנו עומדים כאן, יחד עם עולם משתומם, תופעה שראשיתה במצרים של מלחמת ההתשה.
___________________________

"הבה ישפך במלחמה דם טהור, שכן זהו מס הכבוד, והמס לטיהור האדמה הזכה מידי גזלניה", ובהמשך "כאשר המלחמה הנה צורך של שחרור אדמה מקודשה, הרי הבריות מקדמים אותה בערגה מפליאה למוות. המוות כאן הינו חיים ונצח". (צ'אות אל-ערב, 13 יולי 1970).

וכתבתי אז את הדברים הבאים:

שחרור פלשתין כמטרה הומר בשפיכות הדמים לשמה. המוות הפך להיות כור המצרף, הקטרזיס המטהר אשר שחרור פלשתין מותנה בו באורח מיסטי. הציפייה הפרועה להקזת דם עצמית ללא גבול הפך לתחליף המשיחי והפטליסטי לכל יוזמה בעלת השלכות מעשיות.
ועוד: "דרך הנצחון מלאה דם, יגע ומוות (נאום ג'מאל עבד-אל נאצר, אוניברסיטת קהיר, 26.7.69).

ואני כותב אז: מולך הדמים של קיום מלחמת ההתשה תובע קרבנות ללא הרף, והנכונות להקריבם מטופחת ומועלית על נס.

"בקונפליקט מסתמנת אמת מהותית - הבאה לידי ביטוי בהסכם המוחלט בין ההתנגדות ובין כוחות הכיבוש הישראלים סביב מה שנקרא מעגל האלימות והדמים. ככל שהכיבוש מגביר את דמות הדמים האלימה - (לא היו אז שום פעולות כיבוש אלימות - אך אנו כאן רואים את הטרמינולוגיה העויינת בשלבי היווצרותה הראשוניים ללא כל זיקה למציאות בשטח, טרמינולוגיה הקיימת עד ימינו, ושאומצה בינתיים גם על-ידי חוגים שונים בארץ. הערת מ. שרון) - ככל שהכיבוש מגביר את דמות הדמים האלימה, כן גוברת מבחינה איכותית וכמותית האלימות המחזורית של ההתנגדות" (אל אהרם, 23.2.69).

"אנו מוכנים למות, וכל אחד מוכן להקריב חייו" (29.4.68 נאום נאצר).

"הבה וידע האויב שאנו עם שההקרבה למען החירות ערבה לחיכו" (איסמעיל צברי עבדאללה, אל-טליעה, אוגוסט 69').

ואני כותב אז, נער בן 20, התוהה בחוסר אמון על מה שנגול לפני כאן לעומת עולמי הסדור והמובן:

הסגידה לשפיכות הדמים, פסיכוזת ההרס העצמי, ומגמות התאבדות הגובלות בטרוף הרסני וסוחף אותם מציגים לפנינו המצרים, כל אלה יש בהם כדי להביא כל מחשבה רציונאלית לסבך מתסכל, החסר מוצא ופשר.

(שהרי מאז אריסטו אנו יודעים שכל פעולה אנושית מוכוונת לתכלית כלשהי, ולא מציבה אופקי להבות ודם כתכלית לכשעצמה).

ואני מוסיף בהשתאות לנוכח דפוס לוחמה שבו מוצגות פרספקטיבות טוטליות של נכונות להרס עצמי:

העמדה ההתאבדותית המצרית מוצאת את ביטוייה ב"קרב על הקרב" בחזית התעלה. אופייניות הינן התבטאויות אדריכלי ההרג המצריים אשר נתנו "הכשר רשמי" לטבח לוחמיהם בתעלה, על מזבח שגיונות חסרי פשר:

"כל אחד, חייל כקצין היוצא לקרב, צריך לקחת בחשבון שסיכוייו למות הם 90% וסיכוייו לחזור הם 10% (נאום נאצר, 29.4.68).

"הבה וידע האויב שיש בכוחנו להתמודד איתו במלחמת כלייה כוללת" (איסמעיל צברי עבדאללה, אל טליעה, אוגוסט 69').

מצרים תלחם עד לישראלי האחרון או עד המצרי האחרון" (נאום נאצר, 1.5.69).

ואני כותב, בנימה של תדהמה אמיתית, על תופעה ביזרית ולא מוחוורת כלל לאדם המערבי, ושלא נתקל בדומה לה מעודו:

מצוייה פסקה בנאום נאצר, בפתיחת מושב מועצת האומה, 6.11.69, המדגימה בצורה מחכימה שאין למעלה הימנה את מהותה, הגובלת באיבוד עצמי לדעת, של הלוחמה המצרית, והיותה קשורה בנכונות, בציפייה פראית, לשפיכת דמים מרובית והרס מקיף, וזאת כאשר המציאות וההגיון משחקים תפקיד שולי ביותר:

אומר נאצר: "אין דרך לצאת מן המצב שאנו נמצאים בו, אלא על-ידי כך שנפלס דרכנו כלפי מה שאנו רוצים בו - בכוח הזרוע, מעל לים של דם, ומתחת לאופקים אחוזי להבות".

תופעה זו כיניתי בפרק נפרד "מקסם הדם" והשקיקה לאופקי דם מומחשת בנאום נאצר בעליל.

"לאחר ה-5 ביוני 67' גילתה האומה הערבית שהדרך לפלשתין חסומה על-ידי ים של דם" (אל-טליעה, סורייה, 11.1.69).

ואני כותב אז, המום מבחינות רבות, נוכח הלא יאומן הנגלה לי כאן, דרך "המוצא" הערבי לכאורה להביס בחשבון אחרון את ישראל, הלוא היא דרך הלוחמה האובדנית הכרוכה בהרס עצמי ענק והרה דמים:

מקסם הדם והקטל העצמי בצד הערבי הינם תופעה המבליטה את סגוליות הקונפליקט ויחודיותו. הצד השני מערטל וחושף כאן בפנינו, באורח מדהים, מגוון מצבי גבול נפשיים הכרוכים בעימות: שכרון הדם, איבוד עצמי לדעת (תנטוס), מוטיב המוות אשר הצגתו גובלת בפרוורסיה מכלימה, כל אלה מהווים גלישה תהומית לפרספקטיבות הרחוקות מרחק רב מהשכל הישר.

"לעיתים אני חש רק בדמעות העולות בעיניים ולעיתים רק במרירות העולה בפי - אך בהיעדרם של הדמעות והמרירות אני חש את עצמי נקרע לגזרים, ומוצא עצמי שוקע במעמקי ההיסטוריה של האדם המצרי שלא ידע אלא את הסבל, את הפחד ואת הכאב.

אף-על-פי-כן אני מגיע למצב שבו נעלמות הדמעות, נמוגה המרירות, שותק הכאב,
• כי מצאנו את הדרך "לנצח את התבוסה" ולא נותרה בפנינו דרך זולת: מוות ועוד מוות"
• (מחמד ג'לאל, עורך השבועון אל-אזאעה, מצרים, 5.4.69).

וכן: "התופעה הבולטת ביותר בחברה הערבית היא הנפת "סיסמת המוות" נגד הנאציזם החדש ופרצופו המזוהם הספוג שנאה... על כן התחולל נס וצצה תופעה חדשה שהיא "הרצון למוות" ו"סיסמת המוות" (מחמד ג'לאל, אל-אזאעה, 4.1.69).

וגם:

"דור שלם מבני השואה הנושא את המוות על כפיו קם לחסל את חשבון הדורות שקדמו לו. זהו חגנו, חג המליונים הזועמים" (מחמד ג'לאל, אל-אזאעה, 1.3.69).

כתבתי אז, במילים המזכירות להפליא את מציאות הלוחמה הפלשתינית כיום:

"הצד הבולט בלוחמה זו, בה מוכה מצרים שוק על ירך, הינו היעדר הסקת המסקנות הסבירה שהיתה צריכה לבוא במוקדם או במאוחר. דומה כאילו המציאות השואתית בשטח --

את אחד האספקטים הבולטים של ההרס העצמי של הלוחמה המצרית הצגתי אז כדלקמן:

מלחמת ההתשה מתגלית כהרסנית והרת שואה במישור הכלכלי: תוך פרק זמן קצר ביותר פגעה הלוחמה באושיות הכלכלה המצרית וגרמה להצטמקותה העקבית והמתמדת. מאמצי ההמונים המצריים במשך שנים להתנער מהמורשת הפאודלית ולהזניק קדימה את כלכלתם המפגרת הולכים ונפגעים. כך שותק במהלך מלחמת ההתשה איזור התעלה התעשייתי ונעקרו 800,000 תושביו (הפסד שנתי של 700 מיליון דולר). וכן ירדו רווחי התיירות מהמערב (50 מיליון דולר [מדובר בערך המטבע ב-1970, מ.ש.]). הצמיחה הכלכלית שאיפיינה את מצרים בתקופת תוכנית החומש 1960-65 (כ-‏6% בשנה) נבלמה ולא עלתה מאז מלחמת ששת הימים על 2% לשנה (היינו קיימת ירידה בהכנסה הממוצעת לגולגולת בשיעור של אחוז לשנה).

כחצי שנה לאחר סיום הקרבות בתעלה הודה סגן נשיא מצרים דאז, עלי סברי (בראיון באל-אהרם, 6.3.71), כי "היקף ההשקעות המצרי נופל כיום ב-115 מיליון דולר לעומת 1965, וכי לולי המלחמה היו ההשקעות במצרים גדלות פי 3 ומגיעות ל-1.3 מליארד דולר.

ואני מוסיף ואומר:

- דומה כאילו המציאות השוואתית בשטח לא זוכה להתייחסות הרציונאלית הראוייה, אלא להיפך, היוזמה המצרית מנוקזת מכל בחינה והיסק הגיוניים. יתר על כן, הצורך לבדיקה והערכת מצב מחודשת נוכח חומרת המצב לגבי מצרים מוטמע בים של פטליזם וקבלת הדין:

"השלב הבא יהיה רווי קורבנות גדולים ורבים. זוהי גזירה משמים ואין מנוס ממנה" (חסנין אל-הייכל, אל-אהרם, 28.3.69 ).

חשוב להבחין כי מדובר בגישה אובדנית טוטלית המקדשת את המוות, ומביאה אותו בפרט כלפי אוכלוסיה חסרת ישע. אפילו תופעת הקאמיקזה היפנית שנוהגים לעיתים להביאה כהשוואה, נבדלת קוטבית מתופעת מקסם הדם של הלוחמה האובדנית הערבית, בכך שהינה מתוחמת וממוקדת מטרה, ולא דיפוזית וגורפת.

מדובר בפעולות הקרבה של לוחמים שכוונו באופן נקודתי כלפי מטרות המצויות בזרועות הלוחמות של האוייב. אפילו הגיבור המקראי שמשון ("תמות נפשי עם פלישתים") אינו הופך את הגישה האובדנית לאידאולוגיה גורפת הדוחה את החיים: יש לקרוא שוב מה אומר הכתוב באותו עניין: "ויקרא שמשון אל-יהוה ויאמר אדוני יהוה זכרני נא ו
• חזקני נא אך הפעם הזה
• האלהים ואנקמה נקם אחת משתי עיני מפלישתים" (טז', כח). היתה זאת אם כן פעולה מוכוונת-מטרה, ולא מעוגנת בטוטליות של ראיית המוות ככור מצרף מטהר, המוות וזריעתו כדרך חיים, ניתן לאמר.

גישות דומות אנו יכולים לראות רק אצל כת החששינים המוסלמית במאה העשירית וה-11 - האלהת המוות, קידוש העריצות וזניחת האוטונומיה של הרצון - גישה שהרימה שוב את ראש דרקון הדמים שלה במצרים של מלחמת ההתשה ואילך, בדמות טרור חובק עולם ההולך ומסתעף.