זאב! זאב!

חז"ל מספרים על משפחה בת שבעה בנים, שאחד מהם היה בעל שני ראשים. לאחר מות האב דרש הבן ירושה כפולה, בטענה שהוא שתי ישויות. אולם האחים, שלא קיבלו את תפיסתו, וטענו שהוא בן אדם אחד, התנגדו לכך.

ניגשו האחים לשלמה המלך, החכם מכל אדם, שיכריע בסוגייה. מה עשה המלך? שפך מעט מים רותחים על הראש האחד, ואז גם הראש השני שחרר אנחת כאב. מכאן למד שלמה כי מדובר בישות אחת.

כלפי מה דברים אמורים? רבה של באר שבע, הרב יהודה דרעי (האח של), הביא בשֵם מפרשים את האגדה כדי להצביע, מהי תפילה אמיתית על הזולת. האינדיקציה היא כאשר כאבו ומצוקתו של החבר הופכים למצוקה אישית.

זוכרים את האימרה המפורסמת של רב המחתרות, הרב אריה לוין, שאמר לרופא על כאב הרגל של אשתו: "דוקטור, הרגל כואבת לנו", כך צריכה להיות מהות התפילה. תפילת האבות והאימהות הייתה כזאת. תפילת הפרט הייתה תמיד תפילה למען הזולת, למען הציבור ולמען כלל ישראל.

בפרשת ויחי מכונה התפילה בפי יעקב אבינו "בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי". הבקשה, התפילה, היא הנשק של העם היהודי.

במה דברים אמורים? אם חשבנו לתומנו שפסיכולוגיית ההמונים היא המצאה של הפסיכולוגיה המודרנית, באה התורה הקדושה וטופחת על פנינו. היא מלמדת אותנו שמדובר בתופעה עתיקה ביותר, שימיה כימי האנושות כולה, ואשר קיימת משחר ימיה של ההיסטוריה. בה דומני טמון הסוד להבנת טכניקות שטיפת המוח, התורות הדמגוגיות השונות והשפעת הסביבה.

זוכרים את מגדל בבל בדור הפַּלְגָּה? איש אחד בשם נמרוד, אשר כשמו כן הוא, מרד בבורא וכל הציבור נהה אחריו ורצה לבנות מגדל בשמיים כדי להידמות, חלילה, לאלוקים. בסופו של דבר המיט העם גלות על עצמו ונפוץ על פני כל הארץ. חטאי דור הפַּלגה, דור המבול, סדום המושחתת והתרבות הפגאנית - מה המכנה המשותף ביניהם? - שטיפת המוח הקולקטיבית וההשפעה הסביבתית הרעה.

למעשה, שטיפת המוח הראשונה החלה כבר עם החטא הקדמון של הנחש - חטא עץ הדעת, שהמיט את המוות על המין האנושי. האנושות בבריאת העולם הייתה מורכבת מאדם וחווה, הדמויות הראשיות בקידמת הבימה, ומי שמשך בחוטים מאחורי הקלעים והניע את העלילה היה הנחש, שחקן המִשְׁנֶה. רוצים להיות כמו אלוקים? פָּרט הנחש על שגעון הגדלוּת של אדם וחווה בתיאוריית הכזבים שלו, שחלחלה אחר כך כאמור בדור הפַּלגה, והציג את 'נוסחת הפלא' של האכילה מעץ הדעת. השניים נסחפו כעדר אחרי הנחש, מבלי לבדוק את אמיתות טענתו, ונלכדו ברשתו ובפתיון שטמן להם ולאנושות כולה.

בווריאציה זו או אחרת מופיעה תסמונת הפוזל, של משל החפץ חיים, בחטא עץ הדעת, אבל בתבנית משוכללת יותר, ומניחה את יסודות החטא. הדמגוגיה השקרית והסטת דעת הקהל. גם כאן באים לידי ביטוי אותם יסודות, כמו במשל, של השלכה, הטעיית הציבור או הזולת, ותופעת העדריות. הנחש, סמל היצר הרע, שיכלל יסודות אלה לכדי שיטה.

בעוד הפוזל משליך את מומו על סביבתו, מתוך אי-הכרה במומו, הכחשת פזילתו והֶעְדֵר מודעוּת עצמית, הרי הנחש - בדמות היצר - גרוע מכך. הנחש משליך את אופיו הארסי על אדם וחווה, ועל האנושות כולה, מתוך כוונה מראש להכשילם ולגרום להם נזקים בלתי הפיכים: המוות, הכאב, הצער ומסלול הייסורים האולטימטיבי בלידה ובפרנסה. לשם כך הוא עושה עבודת שטח יסודית, שלא הייתה מביישת שום מידע מודיעיני, תוך ניצול אלמנטים פסיכולוגיים מובהקים.

הנחש מזהה כל פירצה אנושית ומנצל היטב את חולשות האדם כדי לפתותו. הנחש השוביניסט, המכיר היטב את חולשות האופי הנשי של חווה הפטפטנית וקלת הדעת, בעלת המשיכה החיצונית וכוח הפיתוי, פונה אל חווה, ולא אל אדם. הוא סומך עליה, ועל כישוריה המניפולטיביים, שתפתה את אישה, ותמלא נאמנה משימה זאת.

הנחש פותח בשאלה, כדי למשוך את חווה לשיחה: "אף כי אמר אלוקים לא תאכלו מכל עץ הגן?" אף כי הנחש הערמומי ראה את בני הזוג אוכלים מעצי הגן, הוא פותח בהנחה שקרית זו, שיש בה גרעין של אמת - איסור האכילה מעץ הדעת בלבד. לאחר שחווה הדברנית שוללת הנחה זו, ומוסיפה נופך מִשֶּׁלָהּ לאיסור עץ הדעת גם בנגיעה (ומכאן שאין להוסיף על מצוות ה'), עובר הנחש לטקטיקה שקרית לחלוטין. מֶה עשה? דחף אותה, כפי שמספר המדרש, עד שנגעה בעץ. אמר לה: "כשם שאין מיתה בנגיעה, כך אין מיתה באכילה".

ואכן חווה לא איכזבה, אכלה מן הפרי האסור וכיבדה גם את בעלה ממנו. אדם הראשון, כפוי הטובה, משליך את חטאו על "האישה אשר נתת עימדי", כפי שהוא מתריס כלפי הבורא, וכופר גם במתנת הנישואין שחנן אותו ה'.

מה הפלא שהאבות והאימהות הקדושים, כדרכם של צדיקים, גם במותם נקראים חיים. המורשת העשירה שהורישו לנו לכל הדורות חיה וקיימת, ומטביעה בנו חותם עמוק. משום כך הפרשות הדנות במותם, נושאות את חותם החיים. בדומה ל"חיי שרה" כך גם פרשת ויחי נקראת על שם חייהם של יעקב ויוסף שהלכו לעולמם.

יוסף הצדיק, שחותם את ספר בראשית, סוגר מעגל חיובי. יוסף, שהתגבר על יצרו, ולא נכנע לאשת פוטיפר, הוא האנטי תיזה של הנחש הקדמון, סמל היצר הרע הפותח את החומש. את פתרון החלומות לפרעה הוא אינו תולה בחוכמתו, אלא בבורא, ומקדש שם שמיים בארץ נֵכָר, כפי שהצהיר ברמה: "בלעדיי, האלוקים יענה את שלום פרעה". זאת בניגוד להיבְּריס, חטא הגאווה, שאפיין את הדורות הראשונים.

לעומת שנאת האחים, שהפגין קין ברצח אחיו הבל בפתיחת החומש, יוסף מגלה אהבה ודאגה לאחיו, ואינו נוקם בהם על מכירתו. נהפוך הוא. הוא מאמין בה', ומכיר לו טובה, ההכרה המַנחה אותו היא שהמהלך היה השגחה פרטית שהכתיר אותו לשר במצרים, והשגחה לאומית שתסלול את הדרך לגאולה לקראת מתן תורה ואל גאולת המשיח בעתיד, בתום הגלות.

בקול תרועה רמה הוא מכריז על אמונתו בפני אחיו החוששים מנקמה לאחר מות יעקב אביהם: "אַתם חשבתם לרעה", אך "אלוקים חֲשָׁבָהּ לטובה". זו האמונה כי 'הכל לטובה', שירש מהוריו ומסבותיו הקדושים.

למעוניינים, תוכלו לקרוא את מאמרִי "ברכת יעקב", על פרשת ויחי, שפורסם לפני שנה באתר.

שרה אימנו, אשת אברהם, לא הייתה רק האישה שאיתו, אלא אישיות מיוחדת בפני עצמה, ולא לשווא זכתה לפרשה על שמה. שניהם ביחד, וכל אחד לחוד, הפיצו את תודעת ה' בעולם, הכניסו אורחים ודאגו לזולת ולטובת הכלל. שרה, בדומה לאברהם, קיבלה כל תלאותיה באהבה, והכירה טובה לבורא. גם היא התפללה לא רק על עקרותה היא, אלא על כל העקרות שייפקדו, כפי שהיה. את מעשיה הטובים הורישה גם לאמהות אחריה: רבקה, רחל ולאה.

אולם מעֵבר למעשיה, הורישה להן מורשת ייחודית של צניעות, של רוח הקודש ובינה יתירה, שנשים כידוע ניחנו בה. וגם שלושת סממנים אופייניים הקשורים בבית היהודי ומצביעים על יסודותיו: ענן, שהיה קשור באוהל, הלא הוא ענן השכינה, המסמל שלום בית וחינוך כהלכה. בנוסף, ברכה בעיסה, סמל לפרנסה, בזכות מצוות הפרשת חלה לפני שבת, ונר שהיה דולק מערב שבת לערב שבת, המסמל את שמירת השבת המשמשת מקור הברכה לשבוע כולו.

לעומת האגואיזם, שהגיע לשיאו בסדום האכזרית, תחושת ה'אני ואפסי עוד', תרבות ה'מגיע לי', כפיות הטובה, הגזל, הזימה הרצח, והאכזריות, שהובילו לעֶדריוּת - ובעקבותיה למבול ולחורבן סדום - הפציעו בשְמֵי ההיסטוריה האבות והאימהות הקדושים, שהנחילו לעולם את המורשת היהודית הטובה. הם ביטלו את העבודה הזרה, והיקנו לסביבתם את האמונה בא-ל אחד. חייהם היו גדושים במצוות ובמעשים טובים, שחפפו את גילם הכרונולוגי.

הם נזהרו מהגזל כמפני אש, ואפילו צאנם לא רעה בשדות זרים. הם הצטיינו במוּסר עבודה גבוה, בדומה ליעקב בבית לבן, ויוסף בנו כְּשַׂר אוצר במצריים. בניגוד לעולם החומרני סביבם הם הסתפקו במועט ומסרו את נפשם למען הזולת. כך פעל אברהם למען הצלת לוט מהשבי והצטיין בהכנסת האורחים המופתית שלו. מעֵבר לדפוסי התפילות שחרית, מנחה וערבית, שקבעו האבות, הם שימשו מודל לביטחון באלוקים ולתפילה לה' על עקרוּת, על הצלה ועל הצלחה, כמו-גם לתפילה כביטוי של הכרת תודה.

מעשיהם הטובים הובילו אותם לצניעות ולענווה. תחושת ה"קטונתי מכל החסדים אשר עשית עימדי", כפי שביטא זאת יעקב, אפיינה אותם. על-אף צדיקותם (ובעצם בגללה) תמיד ליוותה אותם ההרגשה שהם אינם ראויים לחסדי ה' הרבים.

מידות אלה הבדילו את אבותינו לא רק מסביבתם, אלא גם בין האחים. בין יצחק - אבי היהדות, לישמעל - אבי האיסלאם, ובין יעקב - אבי ישראל, לעֵשָׂו - אבי הנצרות. שפיכות דמים, עבודה זרה, גזל וחיי מתירנות איפיינו את עֵשו כמו את ישמעל. התפיסה שהינחתה את עשו הייתה "אָכוֹל ושָתה כי מחר נמות", תפיסה נהנתנית (הדוניסטית)שהובילה לחטאים חמוּרים. משום כך מכר
את הבכורה ליעקב. אחר-כך הוא עוד התלונן על מִירמה כפולה של יעקב, שנטל ממנו את הבכורה(!) ואת הברכות, בשעה שיעקב כבכור קיבל אותן בְּדין. מזכיר לכם משהו, את טענות ה'כיבוש' הישראלי של הפלשתינים? אכן, ההיסטוריה חוזרת, ועימה גם האנטישמיות, שנולדה כבר בזמן אבותינו.