החברים של אילנה

כיוון שהשלכות פסק הדין הזה מאיימות באופן מיידי וקרוב על תפיסת העולם ועל הרגלי ההתנהגות של כתבינו, פרשנינו ושאר סביבתם הפוליטית והאקדמית, נזעקה החבורה כאיש אחד לדגל ופתחה במבצע לטיהור שמה של יקירתם. אות האזעקה הושמע, ומייד הופעל "נוהל חמיקה" מדעת הקהל: ראשית, פסק דינו של סולברג הועלם מכלי התקשורת כלא היה, ולאחר מכן נעשו מספר מאמצי משנה ל"יישור הקרקע": כך, למשל, הועלתה לדיון ציבורי אישיותו ה"בעייתית" של השופט, בעוד הנתבעת מוצגת כמי שתום לב, יושר מקצועי, אהבת המולדת ובעיקר צה"ל הם העומדים בראש מניעיה, ולראיה - הופעתה בצמידות לרמטכ"ל באירוע "שירותרום" האחרון.

ערוץ נוסף של הטעיה לצורך חמיקה היה פתיחת דיון על הנזק שלכאורה ייגרם לכלל תוכניות התחקיר, אם יוכפפו לכללים, שלאורם בחן השופט את העריכה בתוכניתה של דיין. מייד עם פרסום פסק הדין קבע רון בן-ישי, כתב צבאי ותיק ומוערך, כי פסק הדין מנסה לקבוע לעריכה העיתונאית "כללים שאם יתקבלו כתקדים יעקרו את שיניו של כל תחקיר ראוי לשמו בנושא ציבורי". לא קשה לנחש כי בן-ישי הסתער להגנתה של דיין עוד טרם קרא את פסק הדין, שכן עיון בפסק הדין מלמד, כי השופט מקבל כמובן מאליו את הצורך לערוך ואף "לבשל" את חומרי הגלם: "אין פּסוּל בעיבוד ובעריכה מקצועיים של חומרים אלה ובהפיכתם לכתבה. ככל שחומרי הגלם נערכו... כדי להפיק כתבה מעניינת, תמציתית, עיתונאית, כי אז כשר הדבר ונכון להֵיעשות". אלא שלא כך נעשו הדברים בתוכנית "עובדה" הנדונה, שבעניינה קבע השופט כי "הצגת החומר באופן שבו הצופה הסביר מקבל תמונה אמיתית על אודות האירועים היא עריכה ראויה; והצגת החומר באופן שהצופה הסביר קולט תמונה שאינה תואמת את פני המציאות לגבי האירועים, היא עריכה פסולה". מה שמאיים בקביעה זו על כלל השותפים ל"נוהל החמיקה" אינו שיבוש אפשרי של תחקירים אלא הדרישה הבעייתית כנראה מבחינתם - להגינות מקצועית מצידם, תוך הצבת גבולות ברורים ללשון הרע.

העיסוק החוזר בהריגת הילדה ליד מוצב "גירית", שנועד קודם כל להרוג את הדיון הציבורי בעניינה של דיין, הוא עוד נתיב התחמקות מקביעות פסק הדין, שאותו פתחו החברים של אילנה. זהו כנראה שורש מאמרו של עו"ד אביגדור פלדמן, שבו בחר לפרוש בפני קוראי הארץ את הגיגיו הזואולוגיים באשר לנגזרות הלשוניות של שם המוצב "גירית", ושבו עסק אך ורק בהריגת הילדה ובאישיותו של השופט סולברג, אך לא במימצאים העובדתיים שהעלה השופט, ושעליהם ביסס את הכרעת דינו.

בשבוע שעבר נעשה מאמץ נוסף לחילוצה של דיין מהביצה שלתוכה מעדה. החברים של אילנה במועצת העיתונות, ובמיוחד העומדת בראשה - השופטת בדימוס דליה דורנר, הביאו בפני המועצה הצעה להתייצב בבית המשפט העליון לצד המערערת על פס"ד סולברג. המועצה פסלה את הצעתם, כשבין המתנגדים לה היה גם מנכ"ל רשות השידור, מוטי שקלאר, אשר אמר לכתב "מקור ראשון": "אני נתתי גיבוי מלא לאילנה דיין (בדיון בפני השופט סולברג), אבל אם מועצת העיתונות תצטרף בצורה כזו למשפט (כצד), זה ייתפס על-ידי הציבור כשיטת השקשוקה בתקשורת. אני מתנגד לזה".

חבר מועצה נוסף, הרב יובל שרלו, אמר למתכנסים: "זו שעת המבחן של המועצה... נעשו בתחקיר מעשים שלא ייעשו. לא ייתכן שמועצת העיתונות לא תצא נגד התחקיר, ולא תנקוט עמדה כלפי פנים - כלפי ציבור העיתונאים" ("מקור ראשון", 25.12.09). העובדות הקשות על מעשיה של דיין בעריכת כתבתה על מוצב "גירית" הן בלתי ניתנות לערעור. שקלאר כבר הסיק את המסקנות האישיות מאותן עובדות ומעמדת בית המשפט כלפיו, כאשר ניסה להעלים אותן. עתה נותר רק לבדוק מהם מניעיה של דורנר בתמיכתה בדיין למרות אותן עובדות.

בפתיחת תוכנית "עובדה", שבגינה נמצאה אילנה דיין חייבת בעוולה של לשון הרע, אומרת דיין עצמה בקולה הסמכותי: "התמונות האלה, מייד תראו, לא משאירות כמעט פירור מהתחקיר המבצעי שבוצע בתוך הצבא". למרבה האירוניה, פסק הדין שדן בתוכניתה, לא השאיר כמעט פירור מאמינותה שלה ושל חבריה. עד שיתברר עניינה בפני ערכאה גבוהה יותר, מן הראוי שאילנה דיין תנהג בדיוק כפי שהיא עצמה דורשת מאלה שהיא מעלה על מוקד חמתה מדי שבוע - ותַּשְׁעֶה עצמה מ"עובדה".