לא על רגל אחת

ראשית, חייבים לאזן את הסוכרת, הן באמצעים תרופתיים והן באמצעות אימוץ אורח חיים בריא ותזונה הולמת. כמו-כן, כפי שכבר צוין, על חולי סוכרת להקפיד על בדיקה יום-יומית של כפות הרגליים ואיתור מוקד של פצעים שעלולים להתפתח.

גם שימוש בנעליים מתאימות וגרביים נוחות שימנעו לחץ אפשרי על כפות הרגליים (כנ"ל גרביים) מסייע ניכרות במניעה. לעניין זה רצוי שחולי סוכרת ימנעו מהליכה יחפה ויבצעו טיפול מסודר ורציף בציפורני הרגליים אצל גורם מוסמך (פדיקור רפואי).

כמובן שאם אכן התפתח פצע כלשהו, יש לפנות מייד לקבלת טיפול אצל הרופא המטפל על-מנת שתהליך ההחלמה יתאפשר במהירות המרבית.

לצערנו, נכון להיום, חלק ניכר מהמטופלים שמגיעים למרפאה בהלל יפה, מגיעים בשלב המוזנח והמתקדם של הפצע, כאשר לא תמיד ניתן להחזיר את המצב לקדמותו ולעיתים קרובות נאלצים הרופאים לבצע התערבות כירורגית כגון קטיעה חלקית של כף הרגל ואף קטיעה שלמה. ההשפעה על חולה הסוכרת הרת גורל במקרים אלו ורצוי בהחלט להימנע מהם על-ידי מתן תשומת לב לפרטים שהוזכרו לעיל.

אחד הסיבוכים הקשים ביותר של כף הרגל הסוכרתית היא תסמונת בשם "ארתורופתיה ע"ש שרקו" (ובקיצור - "שרקו"). תסמונת זו גורמת לעיוות והרס של קרסול וכף הרגל בחולים סוכרתיים, והיא נוצרת עקב פגיעה מהותית במערכת העצבים, כך שאינה יכולה להעביר בצורה תקינה אותות חשמליים למפרקים שונים בגוף ואלו גורמים לתהליך של הרס של המפרק ואיבוד הצורה של כף הרגל והקרסול.

כיום, אין עדיין הבנה מלאה איך בדיוק מתרחש התהליך, אך תוצאותיו הם הרס מבני של קרסול וכף הרגל והיווצרות עיוותים קשים אשר גורמים לחוסר תפקוד הרגל, הופעת אזורי לחץ, פצעים, זיהום ובסופו של דבר איבוד הגפה.

הפגיעה יכולה לבוא לידי ביטוי בשני אופנים מנוגדים זה לזה - אצל חלק מהחולים הפגיעה תהיה בלתי מורגשת, כלומר החולה לא יחוש כאב, מגע או חום סביבתי בגפה הנפגעת. לעומת זאת, אצל אחרים פגיעת ה"שרקו" תתבטא בכאבים והרגשת שריפה בגפיים. מצב של אי יכולת להבחין בטמפרטורת הסביבה עלול ליצור פגיעות בגפה (מים רותחים, פגיעות של עצמים חדים בהליכה, חתכים ועוד) שהחולה לא ישים לב אליהן ורק ילכו ויחמירו עם הזמן. אחד מכל ארבעה חולי סוכרת סובל או יסבול מפגיעה עצבית היקפית.

לחולים במחלת ה"שרקו" (אם כי לא רק להם), מומלץ לבצע מדי יום בדיקה עצמית של כף הרגל לאיתור פצעים חדשים שנוצרו. פעולה זו, לצד שימוש בהנעלה מתאימה, יכולה לסייע במניעת סיבוכיה הקשים של המחלה. כמובן שאבחון מחלת ה"שרקו" דורש התערבות מיידית וטיפול מורכב שיכול לכלול גיבוס הרגל, ביצוע ניתוחי תיקון העיוות ואף הרכבה ניתוחית של מקבע חיצוני לרגל.

מלבד מהטיפולים שהוזכרו לעיל, שהם הטיפולים המקובלים והידועים, קיימים טיפולים נוספים, שחלקם ניסיוניים ואינם נמצאים בסל הבריאות. גם מטרתם של טיפולים אלו היא שיפור ריפוי הפצע:

1. טיפול בתא לחץ: מתן חמצן בתנאי לחץ גבוה לכל הגוף ולא רק על אזור הפצע על-מנת לפתור את הבעיה בצורה היקפית.

2. הזרקה של תאי דם משופעלים (תאי דם שעברו תהליך של שינוי כימי שגורם להמרצת החומר האחראי על ריפוי בתא הדם). הזרקה של תאים אלו לתוך הפצע יוצרת זירוז של תהליך הריפוי של הפצע בכף הרגל.

3. מכשירים אלקטרומגנטיים: אמצעי טכנולוגי מתקדם שמסייע להמרצת תהליכי הריפוי של הפצע בכף הרגל.

4. שימוש בחומרים כימיים סינטטיים אקטיביים שנועדים לזרז את תהליך הריפוי: רוב החולים הסוכרתיים סובלים מפגיעה במערכת החיסון שלהם ולכן תהליך ההחלמה אצלם איטי במיוחד או אפילו לא קיים. שימוש בחומרים הכימיים הסינטטיים הללו גורם להפעלה של תהליך ריפוי בתוך הפצע ומסייע להחלמתו.

5. ביצוע של קיבוע חיצוני בטכניקת ניתוח מתקדמת לתיקון עיוותים המופיעים בחולי "שרקו".

כמו כמעט בכל המלצה לחולי סוכרת, גם בנושא הטיפול בכף הרגל הסוכרתי, הטיפול הראשוני הנדרש הוא איזון של מצב הסוכרת ומניעת הופעתם של גורמי סיכון נוספים כגון: טרשת עורקים, לחץ דם ועוד.

באלו שהופיעה אצלם בעיית כף הרגל הסוכרתית, חייבת כפי שצוין לעיל, להיעשות בדיקה על בסיס יומי של כף הרגל לאיתור פצעים שנוצרו הן בדיקה עצמית והן בדיקה על-ידי גורם טיפולי מוסמך, כגון: אחות מתחום הסוכרת, פודיאטר או אורטופד.

במידה שאכן מתגלים פצעים שכאלו, יש לעשות שימוש באמצעי חבישה מתאימים, להסתייע במתן טיפול תרופתי אנטיביוטי ובתרופות מרחיבות דם שייתנו על-ידי הרופא המטפל, ואף לבצע התערבות כירורגית מוקדם ככל הניתן, במידת הצורך. אפשרות טיפול נוספת היא ביצוע טיפולים במכשירי תת לחץ (ואקום) שנותנים מענה נקודתי לפצעים קשים. גם טיפולים אלו נעשים בהמלצת הרופא המטפל ובהשגחתו.

מחלת הסוכרת פוגעת בכלי דם גדולים וקטנים גם יחד. הפגיעה בכלי דם גדולים (כגון עורקי שוק וירך) גורמת לסתימתם ופוגעת באספקת הדם לכף הרגל.

באופן ברור, ישנה השלכה של פגיעה בזרימת הדם בכלי הדם הקטנים הממוקמים באזור כף הרגל והקרסול. לפגיעה בזרימת הדם לאזור זה, מתלווית פגיעה עצבית שמתבטאת באיבוד תחושה באזור כף הרגל וכך איבוד היכולת להגן על הרגל מפני מפגעים חיצוניים.

הפגיעה העצבית גם תורמת לאיבוד של יכולת ויסות אספקת הדם לגפה, המאפשרת קרקע פורייה להיווצרותם של פצעים שהגוף מתקשה להתמודד איתם ומכאן הדרך להתפתחותם של זיהומים עמידים ונמק שיביא לאיבוד הגפה עלולה להידרדר במהירות.