Zoo מציאות חינוכית זו

לדעתי הנושא הזה חייב היה לעמוד על סדר היום הציבורי סמוך מאוד לסוגיית הגרעין של אירן. נגד אויב בחוץ אנו יודעים להתמודד יפה. מפתחים "חץ", "כיפת ברזל" ועוד ציוד משוכלל חשוב מאוד שעולה מיליארדים. נגד "אויבים" בפנים, ולא מדובר רק באנשים אלא ברבי קומות של ערכים שמטים ליפול, אנו חדלי אישים. ב-17 בדצמבר 2009 נערך במרכז ליאו באק בחיפה הכינוס של "התנועה להעצמת הרוח בחינוך". פרופ' ישעיהו תדמור, יו"ר התנועה, איש מחקר וחינוך ותיק, אמר בפתח הכינוס: "מהות החינוך היא, בעיניי, עיסוק באדם, בשאלות האדם, ביחסו של האדם לזולת, לחברה וליקום ובזיקתו למוחלט, למטפיסי, לאלוהים; עיסוק בערכיו, בשליחותו ובמחויבויותיו. נלווים לכך שאלות בדבר קיומיות, אותנטיות, משמעות, רב שיח, אהבה, ערכיות ומוסריות.

מול הגישה הרווחת כיום בציבור, בקרב הורים וגם בקרב ראשי מערכת החינוך - הגישה התכליתנית, המעשית, הרואה את חזות הכל בחינוך, בהישגים ובציונים, הגישה שהלימודים בה שטוחים, מישוריים, נעדרי פסגות, נעדרי חוויות חינוכיות, הגישה שבה ההוראה והלמידה הן טכניות במידה רבה, בלא נגיעה בתלמיד האדם - אנחנו מבקשים להחזיר לחינוך את נשמת החינוך. התשתית לכך היא ההבניה של התרבות הבית ספרית בשישה "מחוזות תרבות": תרבות אינטלקטואלית, תרבות רגשית, תרבות גופנית-פעלתנית, תרבות אקולוגית, תרבות ערכית, תרבות מוסרית, תרבות אמנותית, תרבות רוחנית".

הכינוס בליאו באק נחשב כמוצלח, אבל שם ישבו אנשי חינוך, מחקר, אקדמיה, אומנם לא במגדל השן, אבל סיכום מוצלח של דיונים, אינו מועבר במערכת פנואומאטית לשטח. אומנם התוצאה אף שהיא רבת פנים, בסופו של דבר היא רעה, ואילו הנסיבות או המסיבות נובעות משלל של סוגיות, שמערכת החינוך לבדה בשום אופן לא תוכל להתמודד איתן. היא קשורה בתנאים פיסיים של הלימודים, במשיכת כוח אדם מעולה, במשפחה, בסביבה, ברוח הנושבת בחברה, בשאיפות החומרניות ללא מצרים, באגוצנטריות, במיעוט שדולות למען חינוך וחברה, בריקבון במערכת הפוליטית, בחלוקה שערורייתית של תקציב המדינה, בדוגמה המבישה של מנהיגינו ברשות המחוקקת והמבצעת ומאות עשרות מקורות אשר הצד השווה שבהם הוא ניקוז אווירה מורעלת למערכת החינוך.

יובל דרור הוא מן הכותבים הבולטים בעיתונות המקוונת, ובטור היומי שלו ב"עין השביעית", העיתון המקוון שעוסק בתקשורת, הוא מציין בכותרת כי המוסף השנתי של "דה מרקר" (נושאת המטוסים של הארץ - צ.ג) בחר את בני הנוער ש"יעצבו את העשור הבא של ישראל". בתפריט: יח"צנות, שיווק, פרסום, כסף, כסף וכסף - פני הדור כפני העיתון". בשעתו הקדשתי פוסט ארוך מאוד למעמדו של "דה מרקר" - מולֵך-מוליך זה - וכל הנלווה אליו לתרבות הממונית, אף שהמגזין נותן ביטוי גם לתחלואי החברה. הדגל שלו, העניין שהוא מבליט, הגירוי שלו הוא אכן כסף, כסף ועוד כסף... בעבור כסף עובדים קשה, בעבור כסף אובדים, ובעבור כסף משחיתים קשה וגם נרצחים - קל. גם המפולת הכלכלית בשנה שחלפה ופשיטת הרגל של "השוק החופשי", לא לימדה לקח. כסף עונה את הכל, כסף מענה את הכל. הדוניזם ומזוכיזם בכפיפה אחת. החינוך החולה מונח, במקרה הטוב, בחדר המיון.

לפני כמה ימים התבשרנו - מעל דפי העיתונות (אני מציין עובדה זאת שכן הבשורות בתקשורת לא תמיד מתממשות, ורפורמות המוכרזות מדי כמה שבועות נמוגות) על רפורמה בחינוך העל יסודי. במסגרת רפורמה זאת מורה-חונך יהיה אחראי על קבוצה קטנה של כ-16 תלמידים ויעקוב אחר פעילותו האישית של כל אחת ואחד מהם. כמו-כן תיקבע מסגרת זמן מיוחדת לפעילות חברתית. אילו הדבר יוגשם תהיה בו ברכה כפולה והיא מתן תשומת לב רבה יותר לתלמיד הבודד ותשומת לב רבה יותר של התלמיד לחברה. בכך אולי יינתן מענה ולו חלקי לליבה של בעיית החינוך שלנו והיא - הסביבה. בלי תמיכה מסיבית של הממשלה, הרשות המקומית, הסביבה, המשפחה, השכונה, שום מורה או מחנך, גם את יתאים לגזרה של ד"ר גומפל, הצלחתו תהיה מוגבלת מאוד. הסביבה זקוקה בדחיפות לרפורמה.

מה שעניין אותי במיוחד כאשר ביקרתי במקום, הייתה השאיפה של החממ"ה להעניק משמעות לכל השותפים בעשייה של תרומה לקהילה ושל מחויבות אישית. דיאלוג חברתי הוא פרויקט בו צוות לומדים, בהשתתפות מנחה, וקבוצה מקבילה בקהילה, מזהים את העוצמות ואת הצרכים של כל צד ויוצרים תהליך של למידה והנחיה הדדית, והפקת תוצר משותף. בדומה לתוכנית "מחויבות אישית" תוכנית הדיאלוג של החממ"ה הינה תוכנית חינוכית ערכית המתבססת על פעילות התנסותית מקיפה במוסדות וארגונים בקהילה. משימה מיוחדת מוטלת על הכיתות הגבוהות.

במסגרת פעילות זו אמורים התלמידים להציג לתושבי העיר את הסוגיה, דרכים לפתרונה ויפעלו לקבל משוב ממספר גדול ככל האפשר של תושבים. בסיום יציגו לראשי היישוב את הצעותיהם. התלמיד גם לומד לבצע הערכה אישית על ביצועיו התלמידים כולם יוצאים אחת לשבוע לקהילה ופועלים כחונכים ושותפים לפעילות של ילדים וקשישים. הדבר מפוקח באופן הדוק והדגש המתמשך הוא על פעילות איכותית תוך יצירת דיאלוג, כלומר המקבל הוא הנותן ולהפך.

המטלה של בית הספר מחוץ למסגרת הפנימית היא בין היתר לסייע בשירות לפיתוח מנהיגות חינוכית יישובית ובטיפוח מורים בעלי חזון חברתי, חינוכי ומקצועי שיניעו ויובילו שינויים בבתי הספר שלהם. הילדים מתנסים כל העת בלמידה חקרנית אישית וקבוצתית. בחלק מהזמן הופך התלמיד לחוקר והמורה למומחה תוכן על-פי צורך ולא למרצה. התלמיד רוכש יכולת חקר, ניתוח ובירור מידע, הבנת עיקר וטפל, תיכנון מערכתי של פרויקט עם חבריו, ביצועו והצגתו בדרך מקצועית וראויה. כאמור המערכת פועלת, נקודתית, ואני יכולתי רק להציץ ולהתרשם, ולקבל מושג או חזון לעתיד לבוא. אבל ברעיון הזה לעצמו טמונה ליבת העניין - הפיכת חינוך לאימפליקטיבי ואפליקטיבי. לאמור המשמעות הרחבה של החינוך, כולל החינוך לערכים והיישום שלו בסביבה, במשפחה ובחברה.

חינוך בעבורנו, ויסלחו לי על השמעת תקליט חוזר, הוא השקעה במשאב החשוב ביותר שלנו - האדם. אם לא נשכיל לתקן את העיוותים מהר, הפציינט לא ימות. הוא יישאר נכה, וזאת תהיה פצצת זמן בעוצמה לא פחותה מזאת של הגרעין בידי האייטולות בטהרן.

חינוך הוא דבר שאין לא סייג, לא בגיל, לא במסגרת ולא בתחום. בעצם, החינוך מלווה אותנו מן הינקות ועד למוות. מכאן שהאמירה "מכל מלמדיי השכלתי", תמיד יישומית. מערכת החינוך הראשונית היא הבית. אין לו תחליף. כאשר בבית חסרים הגורמים האנושיים והסביבתיים לחינוך מחפשים חלופה. במעגל השני מצויה הסביבה הפיסית והאנושית ורק במעגל השלישי מצויה מערכת החינוך. אחריה האקדמיה בלימוד חופשי או דיסציפלינארי ובמקביל האוטודידקטיות למידה עצמית באמצעות ספריות, מחקרים, תקשורת וכיו"ב. בעידן שלנו, הן בשל ההתפתחות האנושית והמדעית והן בשל תנאים אובייקטיביים וסובייקטיביים, מסגרת אשר ממזגת חלק מן האלמנטים הללו. מתבקשת. ואכן מצאנו כזאת, או השאיפה לכזאת, ביישוב "אור יהודה" שמצויה במרכז גוש דן, לא רחוק מצומת כביש 4 בצומת רמת אפעל.

שמעתי על ה"חממ"ה" - ראשי תיבות של חינוך, מוביליות, מחויבות, הישגיות, והחלטתי לבקר בה. המבנה בחוץ אינו מרשים, אבל כבר ראינו מבנים לא מרשימים שבהם הלמידה מרשימה מאוד. זאת אכן מסגרת חינוכית חברתית מיוחדת במינה. היא בנויה על עמותה שחזונה הוא שליחות חינוכית וחברתית למובילות, מחויבות, אחריות ושותפות בת קיימא עם הקהילה והרשות המקומית. היא בחזקת תוכנית ניסויית - pilot, אבל בתור שכזאת היא נראית כמשהו רענן. היא מושתתת על ארבעה עמודים ערכיים. חברה וחינוך, מעשה ותכלית, מעורבות וערכים, הישגיות ובגרות. מתוך גישה חינוכית ממוקדת בלומד ובייחודו, שותפים חברי קהילת ה"חממ"ה" ביצירת זירות הצלחה שיעניקו לכל אדם מערכת כלים אישי וצוותי להמשך לימודיו ולאחריהם. הסיסמה: קיבלתי אחריות קולקטיבית, עבודת צוות - למען מטרה אחת גדולה: ללמוד איך להשתמש בחכה במקום לבקש דגים.

האכסניה לפרויקט היא אור יהודה והצטרפו למיזם קרן רש"י ומשרד החינוך. המטרה העיקרית שהציבו לפניהם היזמים, היא להעניק ללומדים סביבה לימודית שבה הם יכולים ללמוד את השימוש בכלים העשויים לעזור להם להשיג את מטרותיהם. לכן, תפקיד המורה מתעדכן וממוקד בהקניית אחריות, בתכנון ובניהול.

המייסדים הם הָל קוברינסקי, יו"ר העמותה - איש עסקים בהיי-טק, צבי לירז מנהל פדגוגי - מפתח גישות חינוכיות, תוכניות לימוד והכשרת מורים. יורם רובינפלד מנהל ארגוני, איש חינוך ומינהל בכיר בחברות עסקיות. ד"ר צביה ולדן פסיכו בלשנית, מתמחה באוריינות ובשילוב מחשבים בחינוך. ההנהלה פותחת את כתלי בית-הספר אל המציאות החוץ דיסציפלינארית תוך התחברות עם הקהילה החברתית והעסקית, הרשות המקומית וההורים. מדובר בעשייה המשלבת פעולה בין חברים, בוגרים, מנחים ומורים, המובילה לאחריות חברתית, ואשר במסגרתה נרכש ידע מתוך חיפוש אחר משמעות בכלל, והמשמעות שבלימוד ובהשכלה, בפרט.