משומש אסור מן התורה

נתקלתי ב-ynet בפוסט "ירוק" על חברה למכירת מכשירים סלולריים משומשים - ריסלולר. הדבר גרם לי לחשוב על זה שהחברה שלנו קידשה את החדש. אצל החרדים חדש אסור מן התורה ואילו אצל החילונים, במיוחד אלה הקפיטליסטים דווקא המשומש או הישן הוא המוקצה מחמת המיאוס.

חשבתי על זה שכבר חודש שיושב (או יותר נכון עומד לנו בחנות (אני עובד בחנות למוצרי חשמל) דייסון (מותג חזק בתחום השואבים). ניסיתי למכור אותו לפחות ארבע פעמים ולמרות המחיר המצוין בינתיים לא נמצאים לו קונים. מדוע? "מפני שאם כבר לקנות דייסון, אז חדש, לא?!" תגובה טיפוסית של הלקוחות. מקום עבודתי גרם לי לחשוב החברה שבה אנחנו חיים. חברה שמקדשת את ה"חדש מהניילונים" - כזו שבה אריזה פתוחה זה חטא מדאורייתא.

חברה שבה אחרי שלוש שנים לכל היותר מוצר הופך ל"ישן". יום-יום אני נתקל בשאלה "תגיד המוצר הזה חדש?" ולמה מתכוונים הלקוחות בשאלה הזו? - האם לא יצא כבר דגם חדש?

מוצר יכול להפוך ל"ישן" בתוך חודשים או אפילו בפחות זמן, רק צריך שהדגם המחליף יצא והופס הוא ישן. זה לא נראה לכם קצת מטורף? אתם צריכים לזכור שאני עובד בחנות חשמל, מה באמת התחדש בתחום המקררים או מכונות הכביסה?! האם הדגם החדש של המקרר כבר איננו מוצר שעיקר עניינו הוא שימור המזון לאורך זמן??? נניח שבתחום הגאדג'טים יש באמת חידושים (גם זה לא לגמרי נכון) אבל מכונת כביסה, ראבק! (עמכם הסליחה) עיקר עניינה היה ועדיין (למרבה הפליאה) בגדים נקיים, לא? וכך יישאר (מן השערה מלומדת שכזו) עוד זמן רב.

יום-יום אני נתקל בלקוחות ש"פחות ממכונה 7 קילו הם לא לוקחים". מה נותן להם ה"קילו" הזה? הם בעצמם לא יודעים. הם יכולים להיות זוג מבוגר בלי ילדים בבית, אנשים שהם להם צורך במכונת כביסה עם קיבולת שכזו. הם חייבים לפחות 1200 סל"ד למרות שאין להם מושג מה זה סל"ד. הם שמעו ש-1200 זה הכי טוב וככה זה במכונות הכי חדשות.

הם אוספים מידע באינטרנט: בזאפ, בפורומים... ומגיעים אל החנות מצוידים במידע שמאפשר להם להבדיל בקודש לחול - בין המכונה החדשה עם התוכנית המיוחדת לחיטוי בגדי ילדים וזו הישנה שרק מנקה את הבגדים.

פעם הישן נחשב למכובד או לבעל הדרת כבוד, היום הזקנים רוצים להיראות צעירים. היום כשאתה מסתכל על אישה בת חמישים מרחוק אתה עלול לטעות ולחשוב שמדובר בעלמת חן, רק מקרוב הקמטים מסגירים אותה. מרחוק, תחת מעטה של בגדים, קרמים וניתוחים היא כמו המונה-ליזה, רק כשמתקרבים רואים את הסדקים.

ובעולם שבו אדום הוא הסגול החדש והסגול הוא השחור של אתמול. נדמה שאנחנו אף-פעם לא מספיקים ליהנות ממה שיש לנו עכשיו כי מה שבאמת מעניין אותנו זה מה שיכול להיות לנו בפוטנציה. אנחנו מתרגשים לשנייה מזה שיש לנו משהו ושנייה אחר-כך כבר חולמים על משהו אחר. אנחנו רוצים "לחיות את הרגע" אבל למעשה - חיים את הרגע הבא, את הרכישה הבאה.

אנחנו אף-פעם לא נוכחים איפה שאנחנו נמצאים. תמיד יש לנו איזה שיחת טלפון, סמס או מייל שמושכים אותנו אל מה שיכול להיות. אנחנו אומרים למה שקורה עכשיו, "רק רגע אני כבר איתך". גם הכותרות מתיישנות היום יותר מהר. פעם זה קרה בעיתונות הכתובה אחת ליום. היום הן מתיישנות בהינף ריפרש. "דפדף! דפדף!" אנחנו אומרים למי שנתקע ברגע שלפני. מבזק רודף מבזק, מבזקון מחליף מבזקון.

ובינתיים נראה שקצב העניינים רק הולך ומואץ. כאילו ההיסטוריה הולכת ונהיית מהירה יותר ויותר מרגע לרגע. עד שנדמה שאין זמן לדברים באמת לקרות. נדמה שכל דבר קטן ומטופש הופך למאורע היסטורי. נדמה שההיסטוריה קורית ונכתבת כמעט באותו הזמן. כל מה שצריך לכתוב ולשלוח מהר, אין זמן לערוך.

ואולי יום אחד, בעתיד הקרוב, נניח בעוד כמה רגעים. הישן יהיה החדש החדש או שהחדש שיהיה הישן החדש. אבל בינתיים אנחנו תקועים ברגע הבא.