בחזרה לימי מושיקו

כשהיינו ילדים קטנים היה לנו בשכונה מושיקו. מי זה מושיקו? מושיקו הוא הילד שלוקח על עצמו לחמם את האווירה, לסכסך בין הילדים, לעורר חילוקי דעות, ואם צריך - גם לעוות את האמת כהנה וכהנה לשם כך, העיקר שיהיה לו שמח.

כך למשל, אם יניב וברוך כועסים זה על זה ולא מדברים ביניהם, מיד יקפוץ מושיקו ויספר ליניב שברוך גם קילל את האמא שלו, ואחרי זה ירוץ לחפש את ברוך ולספר לו שיניב אמר לכולם שהוא חמור.

כך למשל, אם רונן וצחי עומדים "ללכת מכות", ויניב מנסה להרגיע את האווירה, מיד קופץ מושיקו ומזכיר ליניב שזה לא העסק שלו, ובאותה נשימה אומר לרונן בזלזול מופגן, "אה, אז אתה מפחד שצחי יקרע אותך..." ומשם חוזר לשבת על הגדר ולצפות במחזה בהנאה.

מושיקו עצמו מעולם לא היה מעורב בעצמו בקטטה. לא, הוא רק ישב על הגדר הקרובה ולעג ודירבן את שני הצדדים.

ומדוע אני מטריח את הקוראים בענייני השכונה שלי? משום שנדמה לי כי בזמן האחרון התקשורת שלנו משחקת את תפקיד מושיקו. גם אם במשך השנים היא הצהיבה יותר ויותר, איכשהו נשמרה בה ההפרדה בין חדשות רציניות לבין פרשנות צהובה. אולם, לאחרונה נראה כי אחת המוטיבציות המנחות אותה היא זו המנחה את כל ה"מושיקואים" בעולם: אם אין מהומה, למה לא נייצר אחת, והשמחה (שלי) תהיה רבה.

כך, כל דיון שולי בין שני חברי כנסת מתואר מיד ביציע העיתונאים כ"השפלה והתעללות מחפירות"; כל הצהרה של מזכיר דרג ג' של שר כזה או אחר הופכת לליבוי מלחמה בעידוד קולני של כלי תקשורת אחרים, וכל שלט של חמישה מילואימניקים עייפים, הופך, בניצוח כתבים בורקי עיניים, לסירוב פקודה המוני, לתנועה לאומית מתגבשת וליריקה בפרצופה של הדמוקרטיה.

לפני כשבועיים, הפכה התקשורת שיחה של יו"ר מפלגת קדימה, ציפי לבני, עם ראש הממשלה ל"מסכת השפלות, בעיטות והעלבות אישיות". והנה, לא חלפו כמה ימים, ומכתב איומים מטורלל לשר ביטחוננו הפך בפי התקשורת לאיום לאומי ולמחתרת-יהודית-רצחנית-שאו-טו-טו-מגיעה. העיקר - לעשות מהומה על לא מאומה.

כך גם הפכה ה"נזיפה הפומבית" של סגן שר החוץ לשגריר הטורקי, בחסות מקהלת "חימום האווירה" של המדיה, לרעידת אדמה דיפלומטית, שכמעט מעמידה בצל את רעידת האדמה בהאיטי: "תגיד בפה מלא", עודד רזי ברקאי בגלי צה"ל את הכתב, "נחשפה ערוותו". הגדיל לעשות ידיעות אחרונות בכותרת מאירת עיניים של המילה "זובור". ב"ישראל היום" לעומתם, לקחו צילום מאותה פגישה ושרטטו עליו מפה, כדי להבהיר עד כמה ואיך בדיוק הושפל השגריר הטורקי.

יכול "מושיקו" שלנו לתלות את האשם ב"רייטינג" כמה שיתלה - אין זו אלא צדקנות. ריר התאווה שהוא מזיל על כל התכתשות כמעט עובר דרך המיקרופון, והשמנתו מנחת לנוכח טיפות הדם (של אחרים) הנשפכות, ללא תשלום וללא אחריות מצידו, כמעט זולגות דרך המסך.

היות שכך, נחזור ברשותכם לרגע לשכונה שלנו: מתי שהוא הבינו הילדים שלכל שכונה יש ה"מושיקו" שלה, ושכל אחד מאיתנו ייתקל ביום מן הימים ב"מושיקו" שלו. כך הם החלו להתעלם ממנו והניחו לו לקשקש כמה שהוא רוצה - להם זה כבר לא מזיז. רק האמיצים באמת עושים לפעמים מעשה: מפילים אותו מהגדר שעליה הוא יושב וזורקים אותו מהשכונה.