לקראת פוליטיקה של הלשון

לא מעשה בכל יום הוא שישיבת הממשלה נפתחת בעניין הלשון העברית. דבר זה קרה לא מכבר, והציבור התבשר על החלטת הממשלה לציין את שנת הלשון העברית ולחזק את לימוד העברית בבתי הספר.

כאשר דברים אלה נשמעים בבירור מפי ראש הממשלה בעצמו, יש בכך עידוד רב לאוהבי העברית ולמעוניינים בטיפוחה. ההיסטוריה מלמדת כי לשון, לאומיות וריבונות כרוכות זו בזו, וברור שהכרה זו עמדה גם ביסוד פעולתו של ראש הממשלה. כזכור, אולי, לקוראי טור זה, החליט אליעזר בן-יהודה להקדיש את חייו להחייאת הלשון העברית קודם כל מסיבות פוליטיות. בן-יהודה הבין שגם אם העם היהודי יקבל בעלות על ארץ וגם אם יקים בה שלטון עצמי, אך לא ידבר בטבעיות בלשון משלו, תיפגע שלמותו של המפעל כולו. לפיכך נטל עליו את המשימה להחיות את העברית לא רק כאתגר תרבותי, אלא בעיקר כיצירת רכיב חיוני בתחייה הלאומית.

גם ההיסטוריה של האומות מלמדת כי תחייה לשונית ותחייה לאומית כרוכות זו בזו. העובדה שדנטה בחר לכתוב את הקומדיה האלוהית שלו בשפה האיטלקית של זמנו ולא בלטינית, השפיעה על התפתחות התודעה הלאומית האיטלקית. תרגום התנ"ך לגרמנית בידי מרטין לותר היה חיוני ליצירת זהות לאומית גרמנית, כלומר - מכנה משותף למאות נסיכויות וערים נפרדות. ממשלת אוקראינה משקיעה רבות בטיפוח הלשון האוקראינית כחלק מביצור הריבונות שבה זכתה לא מכבר. כך עושות גם המדינות הבלטיות, שמחזירות את הבכורה ללשונותיהן בתוקף החלטות פוליטיות.

אך הדוגמה המעניינת באמת בעבורנו היא הלאומיות הערבית. החשוב מבין מבשרי הלאומיות הערבית בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, משכיל בן חאלב ושמו עבד אל-רחמן אל-כואכבי, מנמק את הצורך בהוצאת הח'ליפות מידי הטורקים ובמסירתה לידי הערבים במילים אלה: "הערבים... שפתם עשירה יותר במדעים מכל שפות המוסלמים והיא נצורה על-ידי הקוראן מכיליון. הערבים - שפתם היא השפה המשותפת לכלל המוסלמים, אשר מספרם מגיע ל-300 מיליון.

הערבים - שפתם היא השפה המיוחדת של מאה מיליון מוסלמים ולא-מוסלמים. הערבים הם האומה הוותיקה ביותר בהנהגת העקרונות של שוויון זכויות ושל השוואת המעמדות בחברה. הערבים הם האומה המושרשת ביותר בעקרונות ההתייעצות (שורא) בענייני הציבור.

לערבים הדרך הנכונה ביותר ביישום עקרונות החיים הסוציאליסטיים. הערבים, יותר מכל האומות, אציליים בשמירת ברית, אנושיים בנצירת אמון, אביריים בכיבוד חוקי החסות, ונדיבים בעשיית חסד. הערבים הם העם המתאים ביותר לשמש סמכות בענייני דת ומופת לכל המוסלמים, שכן שאר העמים הלכו על-פי הדרכתם בראשונה ולא ימאנו ללכת אחריהם גם באחרונה" (על-פי ספרו של פרופ' שמעון שמיר, "תולדות הערבים במזרח התיכון בעת החדשה").

אנו רואים אפוא כי את גאוותם הלאומית הגדולה ואת אומנות השיבוח העצמי וניפוח האגו שלהם מבססים הערבים קודם כל על הלשון הערבית. ובאמת, זוהי לשון עשירה, ציורית, חושנית, גמישה, המאפשרת לכל דובריה, מראשי העדה ועד אחרון הפלאחים, לרוות תענוגות רטוריים גם בדיבור וגם בהאזנה.

לשון הקוראן היא הבסיס לכל המבנה של אל-כואכבי וחסידיו. גם ח'ליל אל-סכאכיני, הערבי הנוצרי היווני-אורתודוכסי מירושלים, שהיה האידיאולוג של הלאומיות הפלשתינית (יומניו מכונים "עמוד האש של הפלשתינים"), השקיע את כל מאודו בערבית - בחקירתה, בטיפוחה ובלימודה, ועליה ביסס את הזהות הפלשתינית, שלא הייתה קיימת לפני 1920.