לך לעזה, חבר הכנסת ד"ר
אחמד טיבי. זו אינה קללה. זה גם אינו ציווי. זו בקשה. הפצרה. תחינה. לך לעזה, אדוני. הבקשה המפורשת הזו היא ביטוי להכרה ביכולתך. אתה האיש. אתה יכול למלא את מקומו של המתווך הגרמני ומן הסתם להביא לתוצאות טובות יותר. הלוואי.
סע לעזה. טול יוזמה. גלה מעורבות, אכפתיות. נצל את הקשרים שלך – גלויים וסמויים – כדי להיפגש עם אנשי המפתח שם, אשר דיבורך עימם עשוי לקדם את הסיכוי להגיע להסכם.
עד עתה כמעט לא נשמע קולך בעניינו של גלעד שליט. גם אם יש קשיים ומגבלות - מן הסתם יש – המעורבות שלך בניסיונות להתגבר עליהם חיונית, נדרשת, הכרחית ואינה סובלת דיחוי. אתה האיש, ד"ר טיבי. לך לעזה. סע אליה. עכשיו.
אתה יכול להצליח במקום שהאחרים נכשלים בו. אתה יכול להיות הערך המוסף. עד עתה לא השמעת קול בסוגייה כאובה ובלתי-פתירה לכאורה זו. עכשיו, כשהמשא-ומתן תקוע, לכאורה, אתה האיש שיכול לחלץ אותו מהבוץ שבו הוא מבוסס. לך לעזה, ד"ר טיבי. אתה יכול להפתיע.
קח יוזמה, גלה מנהיגות. תציע את שירותי התיווך שלך. גם אם אתה עלול להיראות ולהיתפס כחשוד בעיני החמאס – אין לי ספק כי יש לך דרכים, גישות, מקורות וקשרים להגיע אל אנשי המפתח שמופקדים על נעילת דלתות הבית (התת-קרקעי, כמשוער) שבו מוחזק גלעד שליט, הילד של נועם ואביבה, האח של יואל והדס, "הילד של כולנו", כמו ששר עליו אביב גפן.
סע לעזה, איש יקר. דבר אל תושביה הסגופים. דבר אל מנהיגי החמאס, אל אנשי הדרג המדיני שלו. ואם לא לעזה – סע לסוריה. אם יידרש אישור מיוחד לכניסתך הגלויה לארץ זו, אין לי יסוד להניח כי הוא לא יונפק לך. המטרה, הלא, מקדשת את האמצעים. אז סע לשם, לכאן או לכאן, ד"ר טיבי. אתה האיש.
אין לך, ולנו, מה להפסיד, ודאי לא כיום, כאשר גחליה של התקווה רומצים באש קטנה, אחרונה, על סף כיבוים. אין לנו זמן להיוותר בו נטולי תקווה, מלאי ספקות, חוששים, חרדים מפני היתכנות היעלמותו של גלעד שליט. אז סע לעזה, ד"ר טיבי, ותרעיד שם מיתרי לבבות, בפנייה אל השכל הישר, הקר, ואל הרגש הטבעי, האימהי, החם. דבר על משפחות הכלואים שלהם בישראל. תגיד להם שהגיע זמן - מזה זמן – שגם הן ישמיעו את קולם. שגם הם יתבעו ממנהיגיהם שיסיימו את המשא-ומתן על חילופי השבויים. לא רק החיפזון מן השטן, כי אם העיכוב, ההתמהמהות, אי-ניצול הזדמנות, שאולי – אלוהים, לא – חומקת לבלי שוב. אז לך-נא, אדוני.
גם מחר, יום גשום על-פי תחזיות החזאים, תזרח השמש. אבל מחר עלול להיות כבר מאוחר. אז לך לעזה עוד היום, ד"ר אחמד טיבי. כי אם לא אתה – אי מי? ומתי?
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
