שבת פרשת בשלח נקראת שבת שירה, על שום שירת הים שבמרכזה, שאמרו ישראל לזכר נס קריעת ים סוף. בשירה זו נטלו חלק פעיל בנפרד גם הנשים, שיצאו בריקודים ובמחולות בעקבות מרים הנביאה, אשר לראשונה במקרא מופיעה כאן בשמה ובהנהגתה הלאומית הגלויה כנביאה.
השכפ"ץ של ישראל מתברר כי נס יציאת מצרים ונס קריעת ים סוף הם לא לבד. מעתה, כל המציאות הפיסית של ישראל במדבר היא ניסית. החל מהמזון הניסי המן, דרך הביגוד הניסי ועד למסע הניסי בהנחיית השכינה – ענני ה
כבוד. עננים אלה היו רב-תכליתיים ורב-שימושיים. בראש ובראשונה הם שימשו כמורי דרך ליהודים במסעם ובחנייתם במדבר. מלבד זאת, הם שימשו למטרות תאורה בלילה, כאשר עמוד הענן הפך
לעמוד אש שהאיר לעם את דרכם.
אולם בכך לא די. ענני השכינה, שהיו כאמור מולטי-פונקציונאליים, שימשו גם למטרות ביטחוניות. הם היו השכפ"ץ של ישראל, שהגן עליהם מפני חיצי המצרים שרדפו אחריהם, ומגן אקולוגי ששמר עליהם מפני פגיעות של חיות רעות ומפני פגעי מזג האוויר. הם גם בנו סוכות ליהודים במדבר. לזכרן של סוכות הפלא, שהיו עשויות מענני כבוד, אנו חוגגים את חג הסוכות.
יתר על כן, באורח ניסי העננים תיפקדו גם על תקן המכבסה לניקוי יבש (או לח) ומגהצת הקיטור, שכיבסה את בגדי העם במדבר וגיהצה אותם, ושמרה על ניחוח רעננותם. ענני הכבוד, כפי שמצביעים חז"ל, שירתו את ישראל גם ככלי תחבורה. הם היו המטוס הקל שהסיע אותם אחר-כך לקראת עלייה לרגל לירושלים.
מזון כל-בו בדומה לכל-בו ענני הכבוד גם המָן, המזון הניסי של ישראל במדבר, נהנה מקשת רחבה של טעמים. האוכל המוכן הגיע טרי, חינם אין-כסף, באספקה יומיומית לישראל בשדה, היישר מן התנור החם של...השמים. מכאן כינויו של הבצק הדובשני העגול, אנין ורב-הטעם, מוצר איכותי וייחודי מבית המאפה של הקב"ה, שרשם עליו את הפטנט הבלעדי – לחם מִן השמים.
המָן לא רק היה לחם רב-טעמים, אלא שמזון הגוּרְמֶה הצטיין גם בתכונותיו הרוחניות ובחיישנים מסתוריים שבהם היה מצויד. המינון היה מדויק, עומר לגולגולת, בהתאם למספר הנפשות במשפחה. כדי לא ללקוט את המן בשבת, קיבלו היהודים ביום שישי מנה כפולה, שלמרבה הנס נשארה טרייה גם למחרת ביום השבת, וזאת ללא כל אמצעי קירור דוגמת מקרר או מקפיא. זֵכֶר למן הכפול נוהגים לקַדש בשבת על שתי חלות, מנהג שזכה לכינוי 'לחם משנֶה', שמקורו אפוא בפרשתנו.
גם השירות היה פונקציונאלי, בהתאם לרמה הרוחנית של האדם. ככל שהאדם הצטיין במצוות, כן המן הגיע קרוב יותר לביתו. הצדיקים לא נזקקו ל'טייק אווי' ונהנו משירות עד הבית. בקיצור, התגשמות החלום הקולינרי והכלכלי של כל אדם היה במדבר.
שיעור בפסיכולוגיה אין ספק, כי מֵעֵבֶר למטרות תזונה, המָן שסוּפק על בסיס יומי (ובשבת נשאר טרי), היה מתכּוֹן מצוין להנחלת מידת הביטחון בה'. הוא משמש מודל לאמונה אולטימטיבית. כל המתפרנס היום, ושואל מה אוכל למחר, הרי הוא כפי שמצביעים חז"ל - מקטני אמונה. ואומנם הקב"ה משבח את אמונתם של ישראל במדבר: "כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה".
עם זאת, על-רקע אמונה מופתית זו, ולאור ניסי מצרים וקריעת ים סוף, נשאלת השאלה כיצד זה הפכו ישראל למתלוננים סדרתיים בפרשה, המקטרים ללא הפסקה. הם מבקשים לחם ומים, ושוב מים, ורוצים לחזור לצינוק של מצרים שאותו הם מעדיפים על פני החיים הטובים במדבר. איך מצרים הפכה פתאום לחלום הרטוב של היהודים, ל"סיר הבשר" הנכסף, והשבי המצרי לגן העדן האולטימטיבי עלי אדמות ולמחוז געגועים מיתולוגי? יש מפרשים שה'ערב רב', הלא הם גֵּרֵי מצרים, שהסתפחו לישראל (ועליהם נאמר שהיו קשים להם כספחת), הם היו המסיתים והמדיחים של העם, והם שגרמו לו לחטוא ולקַטר. אולם מעבר לכך, הפרשה מלמדת שיעור יסודי בפסיכולוגיה.
בפרשת וארא ראינו שה' מבטיח לגאול את ישראל ולהוציאם מתחת סִבְלוֹת מצרים. הצבענו על הלשון המיוחדת, המשַקפת דומני לא רק את הסבל, אלא לא פחות את הסבלנות והסובלנות שפיתחו כלפי הסבל במצרים כמנגנון הגנה. אִם הם לא יכלו להילחם בעבדוּת, הם הסתגלו אליה ואף התאהבו בה. כך העבדוּת הפכה ל'ידידותית' ופחות מציקה. הלם השבי, שישראל היו נתונים בו, היה תוצאה בלתי נמנעת של העבדוּת הממושכת במצרים. תסמונת זו היא שהולידה את המנטליות הגלותית, שעליה מצביעים חכמינו: "יותר משקשה להוציא את ישראל מן הגלות, קשה להוציא את הגלות מתוך ישראל". האפקט הפסיכולוגי הזה ליווה את עמֵנו שנים רבות אחרי יציאת מצרים, לאורך כל הגלויות, ובעצם עד היום הזה.
סדרת התלונות של העם מלמדת מֶסֶר פסיכולוגי חשוב אחר. פרשת המים המרים, שהיקנו למקום את שמו 'מרה', מצביעה על הפסוק שהפך לסמל של דפוס התנהגות אנושית "כי מרים הם – על כן קרא שמה מרה". כאשר יש באדם ליקוי מר, הוא נוהג להשליך אותו על אחרים, ולראות בזולתו שהוא מר. ובקיצור: הפוסל – במומו פוסל, כפי שאומרים חז"ל. התנהגות זו הולידה את האימרה החסידית, כי חסרונות שאדם רואה בזולתו אינם אלא מראָה למגרעותיו הוא. הם מהווים השלכה מובהקת של פגמים המשתקפים בהתנהגותו, וקְנֵה מידה לחסרונותיו שלו שעליו לתקן.
אופטימיסט ללא תקנה מעֵבר לכך, נראה לי כי הפסוק משַקף תפיסת עולם. כאשר אדם הוא טיפוס מדוכא, במצב נפשי ירוד ובעל השקפה פסימיסטית, הוא רואה מתוך השלכה את כל העולם באור דומה. ולהפך, אדם המחייך אל העולם, העולם מחייך אליו בחזרה. אדם המקרין אור פניו לסביבתו, הסביבה כמשוב מחזירה לו אור. ידוע המשל העממי על אותו כַּפְרִי שנתקל לראשונה במראָה בבית מלון עירוני וקָבַל על כך שהאיש מהעֵבֶר השני תמיד מחמיץ לו פנים. יעץ לו בעל המלון לחייך אל אותו איש 'מסתורי', וכך עשה. וּרְאֵה זה פלא, החיוך חזר גם ל'איש' שממולו בראי. על כך כבר אמר החכם מכל אדם: "כמים הפנים לפנים – כן לב האדם לאדם".
עם זאת, הכתוב מציין "ושם ניסהו". הניסיונות של האדם, כפי שמבואר בתורת החסידות, רק מחשלים אותו ומרוממים את התנהגותו על נס. הכישלונות הרוחניים הם מנוף להצלחה ולקידום אישי. מהשלילה, בחינת יש מאין, הוא לומד איך להסתייג ממנה ולהעריך את הטוב.
בניגוד לניסי מצרים וים סוף, שהטילו מורא על כל העמים, שלא 'להתחיל' עם ישראל, והצביעו על נוכחות הבורא בעולם ועל נפלאות ההשגחה העליונה, עמלק היה הראשון שפרץ את מחסום ההרתעה ונלחם ביהודים. עמלק, שהוא גם התגלמות היצר הרע, האמין במקריות בניגוד לאמונה היהודית בהשגחה פרטית. משום כך, התשובה הנצחית נגדו, מעֵבר לכוח הצבאי, היא התפילה וקבלת המצוות. "וכי ידיו של משה", אומר המדרש, "עושות מלחמה? אלא בזמן שישראל מסתכלים כלפי מעלה, היו מנצחים".
